במשך 17 שנה גדלתי לבד. אלכס אמר לי שזה בגלל שההורים שלי נורא
מבוגרים, "קשה לך לפתח איתם קשר עמוק". אבל עכשיו אני כבר לא
מסכימה עם אלכס. או שהתבגרתי (סוף סוף), או שאבא שלי צדק,
ו"אלכס באמת היה בחזקת ג'וק" או שאמא שלי צדקה, ואלכס הוא באמת
"בחור מפוקפק". אבל לאמא שלי השתדלתי לא להקשיב, אני לא אוהבת
גזענות.

אלכס היה אומר לי שנדפקתי מכל הכיוונים. גם אישה וגם מזרחית.
ושכרגע, אני נמצאת בראש הגבעה של כל הבדיחות האפשריות. אבל
אלכס אהב לדבר הרבה. את האמת, הוא אהב גם את זה שאני אישה
וגם את זה שאני מזרחיה. וחוצמזה, שתמיד התגאתי בצד
היווני-מצרי שלי. ואז הוא היה חייב לשתוק. וכשהייתי אומרת לו
שהוא נמצא לא בסתם ראש גבעה, אלא בקודקוד ההימלאיה של כל
הבדיחות האפשריות על רוסים, הוא סתם נעשה אדום. כי רוסים
מאדימים נורא מהר. מאז שאלכס ואני לא ביחד, האהדה שלי לרוסים
צנחה לאפס. הדבר היחיד שאני בטוחה בו כרגע, זה שאסור לי להפוך
להיות אמא שלי, ושהגזענות לא תעלה לי לראש.  

לחיות עם בן אדם במשך כל ימי חיי. הוא נותן לי הכל, אוהב אותי,
מפרנס אותי, ומוכן לעשות הכל בשבילי. אבל אני לא באמת מכירה
אותו. כבר שנה שאנחנו יושבים בקביעות בגינה. הוא מעשן, ואני
משתדלת לא להשתעל, כי אני יודעת שהוא לא אוהב שאנשים משתעלים
כדי להראות שהם לא אוהבים שהוא מעשן. הוא אוהב כשכל הקלפים על
השולחן.
אז אני רק מסתכלת על הסיגריה מדי פעם כשהוא מדבר, ופעם בחצי
שנה שואלת למה הוא לא מפסיק. ואני קצת חושבת שההורים שלי נולדו
בשביל לעשות את הטעויות שאני נולדתי לא לעשות. אני למשל, לא
אעשן, ולא אהיה גזענית. זה נדר שנדרתי כבר ממזמן. ואני מדי פעם
מחטיפה לעצמי סטירה אחרי כל סיגריה, או הערה גזענית. או אפילו
אחרי כל מחשבה על אחד משניהם.

"אבל די להיות שלילית כל הזמן" הוא אומר לי. ואני משתדלת
לחייך.
טוב, אני לא לגמרי שלילית. יש גם דברים טובים שירשתי מהם. אני
זוכרת שפעם אמרתי למיכל שאת כל הדברים הטובים יורשים מהאבא ואת
כל הדברים הרעים מהאמא. היום אני כבר לא יודעת למה אני מאמינה.
אני רק יודעת שאני אוהבת את שניהם. והאנשים שאתה הכי אוהב
בעולם זה האנשים שהכי קשה לך להבין. ואותו, אני לא מבינה.

כשאנחנו נוסעים במכונית שלו, תמיד נמצא על מה לדבר. הוא מכיר
את האיש בחניון, והוא מספר לי שזה האבא של המזכירה שלו. ואותו
- הוא אף  פעם לא ראה מחייך. כבר עשרים שנה הוא מכיר אותו והוא
אף פעם לא ראה אותו מחייך. ואז הוא אומר שהוא לא מבין את
האנשים האלו שאף פעם לא מחייכים. אפילו לא חצי חיוך. ואז אני
מחייכת. רק כדי להוכיח לו שאני לא כזו.

פעם בנסיעות הייתי שואלת אותו איך מייצרים קולה ונרות, רק כדי
שהוא לא יירדם בנסיעה. היום זה שונה. היום אנחנו מנהלים שיחות
של ממש, והוא מספר לי על איך שהוא נפגש עם מישהו מהעולם התחתון
שרצה לעשות איתו עסקים, ורק מזה שהבטן שלו התהפכה הוא עף משם
מהר וירד בכל הקומות של עזריאלי. הוא אומר שיש לו חוש לאנשים.
ואני מאמינה לו - כי גם את זה ירשתי ממנו.  אצלי זה עוד לא
התעכל לגמרי.
והוא לוקח אותי לאכול, ואנחנו יושבים. והוא מעלה לי חיוך של
ממש. משהו שלא היה בו קודם. הוא מעלים ממני את הציניות שירשתי
ממנו, והופך אותה להומור מחוספס - ממש כמו שלו. אני דווקא
אוהבת את זה.  

ולפני שאנחנו חוזרים, הוא קונה לי כרטיס של לוטו, למרות שאני
לא אוהבת את 'הימורי-הזבל' האלו, והוא אומר שהוא מפסיד עלי,
אבל זה שווה לו. ואני מגרדת, אנחנו זוכים בשלושים שקל, והוא
שולח אותי להביא עוד כרטיס.  

בדרך הביתה, הוא מסביר  לי איך נכון להמר, ושכל מה שחשוב זה
לדעת מתי להפסיק.
"אני יודעת אבא" .
"אני יודע, את יודעת הכל. אבל תמיד טוב להגיד."
ואז הוא צוחק שוב על אלכס, ואומר לי שברגע שהילדה שלו הביאה
אותו הבייתה שאלתי את עצמי "אוי ואבוי, מה הילדה שלי מצאה?"
ואני, רק נשפכתי  שם, עם צחוק מתגלגל והכל, ועוד מול אנשים,
והבנתי שאבא שלי שווה זהב, ושאחרי 17 שנים, אין דבר שאי אפשר
למצוא, אפילו את אבא שלך. וגם אם אלכס אומר ש-40 שנה זה יותר
מדי. אני לא מאמינה.
ואם הוא מצליח לגרום לי לחייך, זה כבר אומר הכל.

נכתב בהשראת אחר צהריים אחד קצרצר עם אבא