גם מסביב לבניין שלי אין איש, לא שכנים, לא עוברי אורח, לא
ילדים, כלום, ממש כמו בחמש לפנות בוקר שהמדרכות האפורות
מבריקות מטפטוף גשם או טל.
כבר במדרגות אל החצר אני שומע את אימא שלי שלי צועקת, משהו על
בית משפט ומעקלים. את אבי אני לא שומע. אבי שלא אמר כלום על
כלום שכל ערב כשהיה בבית צפה בחדשות, ואחרי שהכין לעצמו ארוחה
דשנה, חביתה מסוגננת, גבינות, סלט חתוך דק, גבעולים של בצל
ירוק ישב מול המרקע עם כוסית עראק והתפנן לו. פעם שאלתי אותו
מתי הייתה הנשיקה הראשונה שלו, והוא אמר שאפסיק לדבר שטויות.
וכשבאתי רק לבקש ממנו היה עונה לי, יש לי עשרים אחרונות, זה
ה-SOLD שלי.
אז הוא אבי, בטח יושב על הכורסה הממורטטת ובוהה בחלל, לא מבין
מה היא רוצה ממנו. לאחר כמה שניות נהיה שקט ואבי תמיד ברגעים
האלו היה קם ככה כאילו הוא לא רואה אף אחד, ניגש לארונית שפעם
קנה במכירת חיסול של ההוצאה לפועל, ומוציא משם את העראק ומוזג
לו כוסית ונותן לנוזל החריף לזרום לו במורד הורידים ולהשכיח את
הרגע הזה שמולו עומדת אישה מעורערת וצועקת.
אני נזכר איך פעם שכבר בא הביתה ונכנס אתנו לחדר האטום ראיתי
אותו כשכולנו היינו מפוחדים מגרד כרטיס חישגד צבעוני. אף אחד
לא שם לב. ניגשתי ודרשתי גם אחד. ואז הוא הוציא מתוך הכיס
חבילה של יותר מעשרים חישגדים ונתן לי אחד.
"אם עוד הפעם הם יגיעו אני לא יודעת מה אני יעשה".
אמא שלי ממשיכה לצרוח, אולי זורקת עליו משהו, מתעצבנת מהאדישות
שלו, לא מבינה איך הוא יכול להיות חייב כסף לכל העולם, העליון
והתחתון ולהישאר רגוע, לשקר מבלי למצמץ, להמשיך לבקש מאנשים
כסף כאילו שזאת הפעם הראשונה שהוא נקלע למצוקה כספית. העיניים
שלה בטח מנופחות, כמעט יוצאות מהחורים שלהן, היא בטח רועדת
והלב שלה דופק במהירות כזאת שכבר הייתה מזמן צריכה להיות
מעולפת, או לפחות לקחת וואליום.
אני עומד בכניסה ליד המקלט, אחרי זה עובר לחצר האחורית ומשם
לחנייה, שם באביב עץ המכנף נאה שענפיו כיסו את כל החנייה, היה
מפיל את הפרחים הצהובים שלו על האספלט המוכתם שמן מנועים,
ואורג מהם שטיחים רכים. עכשיו רק הכתמים השחורים בלטו, והעץ
היה כולו ענפים ערומים שנראה היה שגם להם קר.    

אני חושב לא לעלות, אבל קר ואני עייף ורוגש. בינתיים נהיה
שקט, יכול להיות שהריב עבר לפסים אחרים, אולי היא מתקשרת
למשטרה, אולי היא הופכת לו את כל המגירות, אולי מסכנה חטפה
התקף, ועכשיו היא עומדת להתפרק מרוב רעידות. ואבי אולי ינסה
לעזור לה, ואולי זה בכלל קורה בחדר השינה, והוא שיושב בסלון עם
העראק לא יודע מזה כלום.
אף פעם לא הבנתי את הסבילות הזאת שלי, שתמיד הלכתי ישר וידעתי
ששם בקצה הדרך מצפה לי רע ורע. אף פעם לא היה לי אומץ כוח
ויוזמה לסטות מהדרך. להתנהג כמו אחד שיודע מה טוב בשבילו,
ובמקרה הזה פשוט לא להיכנס הביתה, למרות שהייתי רצוץ, והקור
כבר בעצמות שלי, פשוט ללכת למקום אחר, לא יודע לאן, רק לא לשם,
לא לעבור את זה שוב. אבל כרגיל אני נכנס לחדר וסותם את
האוזניים ומתנהג כאילו כלום לא קורה, כאילו שאני ילד רגיל, וכל
זה ממש לא משפיע עלי, למרות מה שאימא שלי אומרת ליועצת בתיכון
כשמכתבי סילוק מגיעים הביתה, "את צריכה להבין, יש לנו בעיות
בבית, זה משפיע עליו, הוא לא אשם", איזה משפיע איזה נעליים,
שום דבר לא משפיע עלי. אז הם צועקים מידי פעם, אז מה, גם סילבי
השכנה מעלינו משתוללת מידי פעם, ושוברת רהיטים, והאחיות ממול
שמידי פעם שוכחות לקחת קלונקס וצורחות צרחות צרודות שגורמות
לגלים לגבוה. אני מבחינתי שירעיש וייגמר מהר לעוד זמן קצר של
שקט. כרוניקה של מסכן. שנאתי את עצמי על זה. אשכרה חוואף.  
אני רואה שמלה רחבה של דתייה, מטאטאת את הרצפה בחצר הפנימית של
הבניין. מתוכה מציצים קרסוליים לא רגועים, זזים מצד לצד, אני
דוחק לרגע את המחשבה לעלות, היא לא תברח לשום מקום, יש פה
עניין אחר. אני נצמד אל הקיר ומתגנב באיטיות. אני שומע קולות
של אנחות, צחקוקים, וצלילים של שפתיים מתנשקות, שפתיים בשרניות
וסדוקות, יודעים כי הצלילים חסרים וצרודים. אני רואה נעל של
גבר, יש לו כף רגל גדולה, בין הקרסוליים השחומים והקטנים. הוא
מרים ביד גרומה את החצאית הרחבה ודוחף את ידו בעכוזה של הנערה,
היא נאנחת, ידו בתוך התחתונים שלה מתחילה לעסות באיטיות רצינית
את אחוריה לאורכם, עד לבין הרגלים. הזרועות שלה עוטפות את ראשו
ואצבעותיה עוברות בין קווצות שיערו השחור והארוך, היא מנשקת את
לחייו ואת עיניו ומצחו כאילו שהיא אוהבת אותו אהבה של ממש, אחר
כך היא מלקקת את שפתיו ואת צווארו כאילו שהיא חושקת בו ממש,
רוצה שייקח אותה לאחת מדירות ה'אולפן' הנטושות, אם לא תיקח
אותו בעצמה. את היד השנייה שלו הוא מעביר לאורכו של הגב הקטן,
הוא משחיל את היד מתחת לחולצה ומגיע עד לצוואר. אני מתקרב עוד
קצת, בשקט, כמו חתול שחור, לראות עוד קמצוץ ממשהו שאני לא מבין
למה הוא כל כך מטריף אותי, כל כך מלהיב ומגרה. הרגל נתקעת לי
בבלטה שבורה, אני כמעט נופל וחושף את עצמי, אך ברגע האחרון אני
מצליח להתייצב. אני נושם במהירות, מזיע מתחת לחולצה, מוותר
לרגע על לראות זוג מתחרמנים ונסוג אל מעבר לקיר, נעצר ולא יכול
לזוז, ושוב חוזר לשם במהירות, מתורגל, הפעם אני לא נופל, אני
יודע למה אני חוזר, אני רוצה לראות את זה, יותר מכל דבר בעולם.
לא יעזור כלום אני רוצה לראות איך היא מתענגת על הנגיעות שלו,
איך היא רוצה שהוא יכנס לה בכל חור בגוף. היא מפילה את ראשה
לאחור, נותנת לו למצוץ את צווארה, איך היא נכנעת לו, אני צריך
חומרי פנטזיה לאוננות שלי. אני מתקרב עוד קצת ומזהה את חופית
אחותי ואת הרצל. הזין שלי נופל, אני מסתובב מיד ועולה כמו
רובוט אל הבית הבוער שלנו.