"אף פעם לא תוכלי לראות
את סימני המלאכים
את מה שכבר חרות כמו אות
על הפנים של ההולכים
על הפנים שלי גם לא
כי את אומרת לי לבוא
ובעולם אין שום מרחק
ממך אלי שלא נמחק"


את הולכת, נעצרת ונעמדת מול המראה. בוחנות את העיניים שלך
מקרוב, בודקת איפה כל היופי הזה שכולם מדברים עליו, איפה הים
והעיניים הכחולות שאפשר לטבוע בהם, ובמקום זה את רואה מבט קר,
של קרח, קפוא ונטול רגשות. רואה עור חיוור ולבן כמעט שקוף,
שיער אדום חום, צבע של חלודה, את נוגעת בו מרגיש כמו קש, זה
עושה לך בחילה. עכשיו את בוחנת את עצמך מלמטה למעלה ואת חושבת
לעצמך, כמה ריקנות יכול להיות בבן אדם אחד. כמה סבל את גורמת,
לסביבה, ובעיקר לעצמך
כל פעם מחדש.
את כבר מרגישה את המחנק הגרון, את הרוע שהשתלט עליך פתאום, אבל
היה שם כול הזמן, נותנת מכה בכל הכוח, והדמעות מתחילות לזרום,
והמראה מתנפצת, את רואה את עצמך מעוותת חתיכות חתיכות כמו שאת
באמת.
נשבר לך מהפרצוף האדיש הזה שלא משתנה, נשבר לך מהכל, והראש שלך
רק ממשיך להסתחרר, ואת לוקחת חתיכה, חדה, מקרבת אל היד
החיוורת, ועושה שם עוד חתך, ועוד, כמה שיותר עמוק כמו שיותר
כואב.
כלכך טיפשי שמבפנים הכל קרוע ומבחוץ הכל אותו דבר, והדם מטפטף
על הריצפה. את פשוט נשכבת שם ולא רואה בזה כבר שום טעם. הכל
אותו דבר.
עוצמת עיניים.
נכנעת.