היום הפעם האחרונה, שאני יוצא לטורניר דאולינג.

בוקר. התעוררתי לקראת טורניר הדאולינג האחרון שלי. התלבשתי
במדים המיוחדים של הצוות שלנו: מכנסי קורדרוי חומים וחולצת
פלנל ירוקה. שתיתי קפה חזק, שיכין אותי ליום הנפלא שעומד
להתחיל. הכנתי טרמוס ענק עם קפה שחור, שיספיק לכל הקבוצה.

זהו, יותר לא יהיו התרגשות, מתח, קהל, כבוד.

הדאולינג הוא כל עולמי. הכרתי את הצוות שלנו בזמן משחק, לפני
31 שנה. הפכנו ל- 4 חברים, שנפגשים יותר מאשר עם בני המשפחה
שלנו. אמרו עלינו, שאנחנו מחוברים כמו תאומים סיאמים. מתאמנים
3 פעמים בשבוע, פעם בחודש נסיעה לטורניר ליום שלם, ביום שישי
ארוחה משותפת. בתוך הצוות התפתחה תקשורת מיוחדת, המובנת רק
לנו.

הטורניר מתקיים תמיד בשבת האחרונה בכל חודש. שבוע קודם מתחילות
ההכנות, אנחנו נכנסים למתח. כשהמשחק מתחיל - האדרנלין זורם
במהירות אדירה, הרכות והנועם, שהם אנחנו, הופכים לרצון אדיר
לנצח. הכול נשכח ונעשה קטן. רק הרצון לנצח.

טורניר הדאולינג החודשי  חשוב לי יותר מאשתי והילדים. בגלל
הטורניר לא הגעתי למסיבות סיום, ימי הולדת, ישיבות הורים. בגלל
שהשקעתי כל כך הרבה זמן בדאולינג, לא הצלחתי להתקדם בעבודה:
לפני 15 שנה הציעו לי לנהל סניף בבאר שבע, עם שיפור ניכר בשכר.
סירבתי. לא רציתי להפסיק לשחק. בטורניר פגשתי את המאהבת שלי,
שהייתה  מעודדת של קבוצה יריבה.

לפני שבועיים קמתי בבוקר, וקול  בתוכי אמר לי: "זהו הגיע הזמן
לפרוש". פתאום היה ברור לגמרי שצריך לפרוש, לפתוח פרק חדש
בחיים, להתחיל לעשות דברים, שכמעט לא עשיתי עד היום: ללכת
להצגות, לסרטים, לקרוא ספרים, ללכת לסדנאות. בשפת הצעירים זה
נקרא "לחפש את עצמי".
אמנם היו לי לבטי-פרישה בעבר. שאלתי את עצמי, האם לא כדאי בגיל
50 להתחיל לגוון את תחומי העניין שלי. כשאשתי סיפרה לי על
הצגות וסרטים שהיא ראתה, אמרתי לעצמי: "לא חבל? אגמור את חיי
והדבר היחיד שאעשה, הוא להיות חלק מצוות דאולינג. על הקבר שלי
יהיה רשום, 'היה שחקן דאולניג'."

לפני שבוע הודעתי לצוות שאני פורש.
"איך אתה יכול? אחרי 30 שנה שאנחנו משחקים ביחד?!?"
"אתה הורס לכולנו! אם היו לך קשיים, היית צריך להתייעץ אתנו,
אולי היינו מוצאים פתרון!?!"
"ברור לך שהצוות כולו יפסיק לשחק,  וזה מאוד פוגע בנו!"
"איך נמלא את הזמן???"
" מאיפה נשיג זיונים???"
"זה לא הוגן ככה פתאום! תמצא כוחות להמשיך!"
היו רק חלק מהתגובות.

גם לי לא לברור למה החלטתי לפרוש.
דאולינג לא דורש יכולת פיזית, רק קצת ריכוז, ואת זה יש לי
בשפע.
ושיתוף פעולה בתוך הצוות. חברי לצוות תמיד אמרו, שיש לי חוש
מיוחד, שעוזר לי לנחש  את המחשבות שלהם.

למה החלטתי לפרוש? ההוראה לפרוש, כן  הוראה, לא אולי, לא יתכן,
אלא הוראה(!) הגיעה  ממקום אחר, מתוכי, לא מהמקום של ההגיון,
הניתוח, החשיבה, אלא  מהמקום של האינסטינקט, הלב, החוש השישי.

הפעם החלטתי לא ללכת בדרך הרגילה, הישרה, ההגיונית, הצפויה,
אלא ללכת בדרך המפותלת, המסתורית. אני לא יודע לאן יוביל
הפיתול הבא בדרך, אני רק יודע, שהגיע הזמן לקחת סיכון, לתת
לדרך להוביל אותי, ולהאמין בחושים שלי, להאמין שהדרך תוליך
אותי למקום הנכון.

כן, אבל לנטוש את הצוות, את החברים, שהפכו עם השנים לידידי
הטובים ביותר? לפגוע בהם? האם שווה לסכן ידידות כל כך נפלאה,
בגלל החלטה פזיזה, שלא עברה את מבחן הרציונליות? אני, שכל חברי
חושבים, שאני סמל ההגיון? אני הרי תמיד מחליט אחרי ניתוח קר
והגיוני. האם לסכן חברות של שנים בגלל החלטה, שמגיעה ממקום
אחר? למה לסכן הכל בגלל החלטה לא רציונלית?

אני מכין את הסלט המיוחד, שאני אוהב לאכול ביום הטורניר, וכולל
ירקות מתובלים בכוסברה. קראתי באיזה מקום, שזה עוזר לריכוז.
נזכרתי, שלפני 8 שנים זכינו באליפות. בטורניר היו 8 קבוצות,
שהגיעו מכל המחוז. אני צריך להחליט על הצעד המכריע. הקהל יושב
בשקט, הצוות מביט בי, מתפלל שההחלטה תהיה נכונה... ניצחנו
בטורניר. האושר והשמחה היו אדירים. כל הגוף רעד. מחיאות הכפיים
של הקהל. התחבקנו, בכינו, התחושה כל-כך טובה! קשה לשחזר אותה,
או להסביר אותה. נסענו הביתה שיכורים מיין ומאושר.  הטלפונים
'רצו' כל הלילה.

אני מורח את החמאה על הלחם השחור. לפני 11 שנים היינו כל כך
גרועים... בצוות היו מתחים. 2 מהצוות, לא אני, התחרו על לבה של
בחורה, שהכרנו באחד הטורנירים. המתח היה כל כך גבוה, שאפילו
לשלב השני לא הצלחנו להגיע! נסענו הביתה, לא הוצאנו אף מילה
בדרך.

אז זהו. היום המשחק האחרון שלי.

אולי אשנה את דעתי? מה כבר יכול לקרות? יגידו שדני שינה דעתו,
אולי יצחקו עלי קצת... חבל לוותר על משחק, שאני כל כך אוהב,
שכל כך ממלא אותי. מה אעשה בזמן הפנוי? אין לי תוכניות. אולי
סתם אשב בבית ואראה את התוכניות המטמטמות בטלוויזיה.
כשנפגש אגיד להם: "חבר'ה החלטתי לא לפרוש. אני אמשיך אתכם עוד
20 שנה, עד שנחליט ביחד לפרוש."
והם ישיבו: "נהדר!"
"איזה כיף!"
"אני כל כך שמח שנמשיך!"
"ידעתי שתמשיך בסוף!"

לא. החלטתי לפרוש! התחלתי לשתות את הקפה השני של הבוקר. צריך
להתחיל פרק חיים חדש. סה"כ נשארו לי עוד מעט שנים, נניח 30
שנה.
אם אפרוש אוכל  להשקיע זמן ומרץ בתחומי עניין אחרים, להגשים
חלומות ישנים, שמעולם לא התקרבתי להגשמתם, לכתוב סיפורים,
לטייל בעולם, לשמוע מוזיקה, ללכת לקונצרטים, לחדש הכרות עם
אשתי והילדים.

צריך לצאת. אנחנו נפגשים, כמו תמיד, במזנון של נתי. הכנות
אחרונות, הפנקס הקטן והעט בכיס.

לפני שאני עוזב את הבית, מבט אחרון. זהו, פעם אחרונה. כואב
ועצוב לי  שבגללי, החברים הכי טובים שלי יאלצו להפסיק את
הפעילות הכי אהובה עליהם. מה זה אומר עלי? איזה  חבר עלוב
אני!

יש לי תחושה שאני בוגד בהם.

אני נכנס למזנון.
"שלום חבר'ה."
שלושתם יושבים ליד השולחן הקבוע, שותים תה עם לואיזה, כמו
שאנחנו שותים כבר 30 שנה לפני הטורנרים.
פתאום אני רואה לידם, על הכסא הקבוע שלי, בחור חדש, לא מוכר.
"דני, תכיר את יוסי."
"שלום יוסי."
"שלום דני."
"דני, החלטנו לחפש לך מחליף. נזכרנו, שיוסי שיחק פעם דאולינג
בנבחרת אחרת. בקשנו ממנו להצטרף לצוות במקומך. הוא הסכים.
לצערנו, בגלל הציוד, אין באוטו מקום ליותר מ- 4 אנשים. תצטרך
להישאר בבית היום."  
הגבתי דרך ערפל ההפתעה: "נהדר. אני שמח, שמצאתם מחליף. תוכלו
להמשיך לשחק."

התיישבתי בכבדות על הכסא, נבוך, עצוב, מוכה. זהו, כבר מצאו לי
מחליף! לא חיכו רגע. קברו אותי בעודי בחיים. לא יכלו לחכות
קצת?
הם ייצאו לבלות ביחד ואני, מה אני אעשה היום? איך יעברו השעות
והימים מעכשיו??