"דוקטור ,אתה חייב לעזור, זה פשוט לא סובל דחייה!"
בעיניה של פנינית כמעט ונוצרה לחלוחית מאיימת.
דוקטור בלופשטיין ראה כבר מאות מקרים כמוה. אימהות צעירות
והיסטריות שדואגות עד מוות להתפתחות האיטית המחרידה של ילדיהן.
"גברת פז, הילד רק בן 9 חודשים, את לא מצפה שהוא כבר ידע לשיר
את ההימנון."
"אבל שבוע הבא בעלי מארח את כבוד הנשיא."
ד"ר בלופשטיין דמיין את שכבות המייק-אפ של גברת פז נמסות בזו
אחר זו והשתעשע מהרעיון.
"אבל אני כן מבין. אז שהנשיא יגיע עוד כמה חודשים.
פנינית החווירה מתחת לאיפור. "דוקטור, אולי זה בגלל שלא השמעתי
לו שופן כשהיה עובר. אבל, אוף! אני פשוט לא מסוגלת לסבול
מוסיקה קלאסית."
"גברת פז , תרגעי. ישנו טיפול מיוחד שנוכל אולי לנסות. מדובר
באלקטרודות המותאמות במיוחד לתינוקות ומגרות את האזור במוח
שאחראי על הדיבור. אבל זה הכל ניסיוני.
אני הסברתי לך לא פעם ולא פעמיים כמה חשוב להשמיע מוסיקה
קלאסית לעובר, אבל את פשוט לא הקשבת." פנינית החלה להתייפח.
"נו די, גברת פז, זה לא כזה נורא. להגיד אימא הוא יודע? לבטא
בורסה הוא מסוגל? נו, נהדר. בריצה הוא כבר אשף. זוכרת, רק שבוע
שעבר הוא לקח מקום ראשון במרתון לפעוטות. סה"כ, אני לא חושב
שצריך להעמיס עליו יותר מדי."
"אבל אני רוצה שהוא ישיר את התקווה לנשיא!" פנינית רקעה ברגלה.
"דוקטור ,אני משלמת לך כסף טוב בשביל זה, המלצתי עליך להרבה
מחברותי, אני רוצה שתנסה עליו את הדבר הזה עם האלקטרוניקה, נו,
האלקטרו' משהו שתחבר לו לשכל."
"צריך לשקול גם את תופעות הלוואי." הזהיר ד"ר בלופשטיין.
"לא נורא.לפחות הוא ישיר את התקווה.ולעמוד דום הוא כבר
יודע..." אמרה פנינית בגאווה.
למחרת, התייצבה פנינית במשרדו של ד"ר בלופשטיין כשאדיר, תינוקה
הרשמי, עומד דום, מתנודד, לידה.
"אימא..." אמר הגאון" סוקוצינו?" רגע חמודי, לא עכשיו ."
אדיר ניסה לפרוץ למחוזות אחרים. "דוקטור, סוקוצינו?"
"אדיר, קודם ניכנס לפגישה, אחר כך תקבל שוקו, טוב?" הדוקטור
נאנח." הילדים של היום, איזה דרישות."
"טוב," הכריז ד"ר בלופשטיין ."נתחיל בפגישה."
"אדיר..."הוא פנה אל הילד." אני אסביר לך מה אתה הולך לעבור
היום." העולל הפנה את פניו אל הדוקטור בסימן שאלה ועיוות את
שפתו התחתונה." אחרי היום, תדע לשיר את התקווה. אתה רואה,
אנחנו נעשה לך טיפול מיוחד, אקסטרה אורגינל, משו-משו, אתה תצא
תינוק גאון."
אדיר החל לאבד את סבלנותו. "אימא, סוקוצינו!"
פנינית פנתה לד"ר בלופשטיין. "אנחנו חייבים לעשות משהו עם ה-ש'
הזאת. דוקטור, הוא הולך לשרוק ככה כל החיים?" פנינית נעשתה
היסטרית.
"גברת פז, זה יעבור. ואם לא, יש לנו טיפול מצוין בדיוק לבעיה
הזאת, עובר ב99%- מהמקרים."
"אבל מה עם האחוז האחד?"
"תמיד צריך לקחת את הסיכון."
"ושיהיה לי ילד שורק?"
"בואי נחזור לענייננו. טוב גברת פז?"
ד"ר בלופשטיין פנה אל אדיר. "אתה מבין אדיר..."
"נו מה אתה מדבר אליו?! הוא בסה"כ בן 9 חודשים, מה הוא כבר
מבין? תתחיל בטיפול."
"את הבוס." אמר ד"ר בלופשטיין בהתנצלות.
"תושיבי את הילד כאן." הוא הצביע על כיסא קטן בצבע תכלת שמעליו
נתלו הרבה חוטים וורודים שהיו מחוברים לכיסוי ראש שחור.
"אתה בטוח שזה בסדר דוקטור? הוא לא יתעוות מזה או משהו,
נכון?"
"אל דאגה, הכל מבוטח." הבטיח ד"ר בלופשטיין.
אדיר היה מפוחד. הוא התחיל למלמל:
"אימא...סוצינו...קוצינו...אסראי...תתווה..."
"אדיר, סתום כבר, אתה מפריע לדוקטור לעבוד. הוא עוד יעשה טעות,
ו-וואו-וו מה יהיה עליך..." הזהירה פנינית.
אדיר השתתק אבל שפתיו המשיכו לנוע, לרעוד.
ד"ר בלופשטיין חיבר את האלקטרודה האחרונה לראשו הקטן של אדיר.
כמעט ולא הייתה נקודה פנויה, רק שפתיו הרועדות נגלו מבעד
לחוטים. "אדיר, אל תפחד ממי, אימא פה. "צלילים חדים החלו
להישמע מגרונו של אדיר. "אדירוש, מה עם חיוך לאימא?" אדיר
השתתק.
"טוב, נתחיל." הכריז ד"ר בלופשטיין.
פנינית חיכתה שהדוקטור ימשוך בידית, אבל התברר שכבר לא עושים
את זה ככה. ד"ר בלופשטיין התיישב ליד המחשב והתחיל לתקתק.
על הצג רצו תמונות ומספרים. "את רואה, אלו השינויים שעברו על
מוחו של אדיר מיום הולדתו. וזה מצבו הנוכחי." התמונה קפאה.
"את רואה את החלק הזה? זה החלק שאחראי על הדיבור, עליו נעבוד
היום."
ד"ר בלופשטיין לחץ על ENTER והמחשב התחיל לעבוד.
פנינית עקבה בסקרנות אחרי השינויים שחלו במוחו של בנה.
"וואו, זה פשוט מרתק." אמרה.
"טוב, זה ייקח קצת זמן," אמר ד"ר בלופשטיין "כך שאם את רוצה
ללכת לשתות קפה בינתיים, זה בסדר, תלכי."
"אתה יודע מה, לא יזיק לי איזה קפוצ'ינו." אמרה ויצאה.
כעבור שעה וחצי חזרה פנינית למשרדו של ד"ר בלופשטיין. אדיר ישב
בשקט על שולחנו של הדוקטור. פנינית ניגשה אליו ונתנה לו נשיקה
גדולה. אדיר ניסה להתנגד. "נו, הוא כבר יודע לשיר את התקווה?"
שאלה.
"שמעי, גברת פז..." פתח ד"ר בלופשטיין. "אני לא יודע איך להגיד
לך את זה, אבל הילד לא הוציא מילה מאז שנגמר הטיפול. אולי הוא
בהלם או משהו. אני לא ממש יודע. יכול להיות שאת תצליחי לדובב
אותו."
פנינית ניגשה אל העולל האומלל שלה בדאגה אימהית עמוקה.
"אדיר, מתוק שלי, תגיד משהו לאימא. רוצה שוקוצ'ינו, חמוד שלי?"
אדיר השפיל את מבטו. "נו, בבקשה , אדירקוש, מילה אחת, משפט,
משהו. מה אני כבר מבקשת? נו תגיד משהו לאמא!" פנינית החלה
להאדים.
אדיר הרים את ראשו ונעץ בה מבט ארוך. זה נראה כאילו הוא שקוע
במחשבות עמוקות או באיזה קונפליקט מסובך. "נו, אדיר. נו,
אדיר!" הציקה לו פנינית. "תגיד לי משהו!"
אדיר פתח את פיו. סגר אותו. ואז שוב פתח ואמר:
"אני לא רוצה לשיר את התקווה, יא מגעילה!"
איך שסיים להגיד את המילים הללו קפץ אדיר מהשולחן ורץ החוצה
במהירות מרשימה, כיאה לאלוף המרתון לפעוטות.
פנינית הייתה המומה.
היא פנתה אל ד"ר בלופשטיין: "ראית איך הוא דיבר? אני בשוק!
הילד של השכנה לא מדבר יפה כמוהו, והוא בן 3! ונעלמה לו ה-ש'
השורקת. אבל מה, הוא לא רוצה לשיר את התקווה. את זה אני מקווה
שהביטוח מכסה." אמרה ויצאה מהחדר.
כעבור כמה דקות נכנס אדיר למשרדו של ד"ר בלופשטיין. "תודה
דוקטור." הוא הגיש את כף ידו."כבר איזה חודש אני מת להגיד לה
את זה." |