לא  יכולה להפסיק
אני יודעת, ומודה בכאב צורב עם כל מילה.
זה חלק ממני, מוחבא וגלוי, אבל אני לא יכולה להפסיק, וזה לא
אהבה בכלל מעולם לא היה, יש פה רק שנאה לא הרבה יותר... שנאה
עצמית.
אבל אני מכורה, ולא יכולה להפסיק, לא מוכנה אפילו לנסות, לשקול
את זה... אבל כל כך רוצה.
עייפה כל כך, מותשת, זה כבר שנים!! זה לא מצחיק יותר, לא נחמד,
לא מעניין, לא עוזר... סתם תקועה כבר שנים... לפחות חמש.
נמאס לי כבר, אבל לא יכולה להפסיק, כל כך ממכר, עוטף אותי
בהרגשת ביטחון ועוצמה אבל רק לרגע, בשאר הזמן כל כך חשוך כאן
ומפחיד, ואף אחד לא יכול לראות אותי מעבר לדמעות, לשנאה, גם מי
שכבר היה שם, מי שלכאורה מבין אבל רק את עצמו.
כמה מעוות זה יכול להיות שרק כאב וחולשה מעורבת בשליטה רגעית
עיוורת לחלוטין, יכולים להרגיע אותי?!
אני לבד, כי אף אחד לא יכול לראות, לא יכול להיות איתי באותה
סירה, אני לבד שונאת-כל-אדם או רק שונאת-אנוכי.
שוקעת בדברים אווילים כל כך חסרי משמעות, ואני בחורה נבונה
יכולה להבחין בין טוב לרע, אני יודעת, רק לא יכולה ליישם.
כל פעם שרק נדמה לי ואני בסדר, משלימה עם הכל, זה קורא לי
לחזור אליו, הקול הזה בראש שלא פוסק ורק מתחזק, צועק עליי,
קורא לי לחזור אל עולם מוכר אך בודד, ואין אחרת, אין לאן
לברוח.
זה מה שנשאר לי, זה חלק מעצמי כמו רגל, כל כך בלתי נפרד,
שלפעמים נדמה לי שכדי להרחיק את זה ממני הפיתרון היחיד יהיה
המוות, וגם הוא מזמין אל השקט.
אי אפשר לברוח, כי אין לאן!!, לאן שארוץ זה ירוץ איתי, ואני
כבר לא מנסה יותר.

מעל הכל א-נ-י   ל-א   י-כ-ו-ל-ה  ל-ה-פ-ס-י-ק-!!!