אתה לא תדע כמה עושה לי טוב.
כל פעם שאני רואה אותך מחובר.
אני יודעת, אני יודעת ששוב אני אפרוק הכל,
ושוב אני אבכה, בכי מעיק, ואתה תנחם אותי.
ותקשיב לי.
לך כן אכפת ממני.
אולי היחידי.

מוזר לחשוב שבאמת ככה קרה.
אחרי שהיינו יחד.
לא חשבתי שאני אחזור להיות איתך בקשר,
ועוד קשר כזה.

והנה, שוב אני בוכה, לא יודעת למה.
כל מיני סיבות - יותר מדי.
ואתה משכיח אותם ממני לכמה שניות.
השניות הופכות לדקות.
עד שלבסוף העצב נעלם ואיתו הכאב,
ושנינו משוחחים על החרא ששנינו שרויים בו.

אבל אתה לא מפסיק.
אתה לא נכנע.

לעומת זאת אני נכנעתי ממזמן.
שמתי את רגלי בביצה, וחשבתי שאצליח לצאת ממנה,
אבל טעיתי.

ואתה, לידי, צעדת איתי לתוכה.
והצלחת לצאת.
ובעוד אפסו כוחותייך הצלחת למשות אותי מהביצה,
ולא הרפית ממני עד שיצאתי ממנה לגמרי.

ועל זה, רציתי להגיד לך.
תודה, תודה, ושוב, תודה.
על כך שהיית היחיד שגרם לי להרגיש רצויה.
על כך שאתה ידיד אמיתי .

על כך שאתה מנסה לשמח אותי תמיד,
ואף פעם לא מתייאש.

תודה.



8.6.04