הרגשתם פעם מועקה? כי אני הרגשתי, והרבה.
כמעט ולא עובר יום בלי שיש לי תחושה רעה בבטן, משהו מציק שרוצה
לעלות למעלה, שיצא מהגרון ויצעק: "תעזרו לי! אני לא יכולה
יותר!"
התחושה הרעה הזאת לא עוזבת אותי, התחושה שמשהו עומד לקרות,משהו
רע...
משהו שיקרה לאנשים הסובבים והיקרים לי.

אני חיה גם עם המועקה של עצמי.
הפכתי להיות בנאדם אגואיסט בלי ששמתי לב.
כל כך הרבה אנשים אמרו לי, שאני מדברת תמיד על הבעיות שלי (שהם
לא נחשבים כאלה בעיות) ומזניחה את הבעיות שלהם ולא מקשיבה
להם.
זה לא יוצא בכוונה, מה אני יכולה לעשות!

אני חיה עם המועקה של עצמי, שאני עומדת מול המראה
ולא חושבת שאני יפה. אני פשוט לא אוהבת את עצמי!
הרבה אנשים אמרו לי שאני יפה,למה אני לא רואה את הצד הזה
שבי?!
אני רואה מול המראה את אותה ילדה אגואיסטית,מכוערת וחסרת
התחשבות, זה מה שאני רואה.
אני לא אוהבת את עצמי גם מבחינה פנימית.
אני לא מצליחה להשתנות, ואני כבר חסרת אונים בקשר לזה אז פשוט
הרפיתי.
אני מנסה שלא לספר את הבעיות הפרטיות שלי לאחרים אלא לשמור
בבטן,עד שאני אתפוצץ ואקרא לעזרה? אולי, נחיה ונראה.

אנשים פשוט לא מצליחים להבין אותי. נכון,אף אחד לא יגיד על
עצמו שהוא יפה, (חוץ מהפרחות שחושבות שהם כוסיות ברמה אבל הם
לא)
אבל אני אפילו נגעלת מעצמי, ואין לי דרך לשנות את זה.

עוד סימפטום של המועקה שלי עם עצמי,
אני לא אוהבת לקבל מחמאות.
אני מעדיפה שיקראו לי מכוערת והכל אלה שיגידו לי שאני יפה.
זה גורם לי לא להרגיש בנוח עם עצמי.

אני חיה עם ההרגשה שאף אחד לא רוצה אותי.
פשוט ככה.
כולם אומרים שאף אחד כנראה לא שווה אותי, אבל זה סתם בולשיט.
גם אני אם הייתי מישהו אחר לא הייתי רוצה אותי בכלל.
מי אני? סתם בטטה מטומטמת ומכוערת שאין איתה נושאי שיחה
מעניינים.

כנראה שזה עוד משבר של "גיל ההתבגרות" לא?
זה מה שתמיד כולם אומרים, הגיל הזה, כמה שעושים בו שטויות ועוד
כל מיני בולשיט כאלה... אני לא מרגישה ככה.


אתם רואים? כל הסיפור הזה אני מדברת על עצמי, תמיד הכל קשור
בי!
נמאס לי מזה!
אז תגידו לי, איך נפטרים מהמועקה הזאת?!