שבע ורבע בבוקר, איזה אחד שעבר לבסיס שלנו לפני שבוע וכבר תקעו
אותו בתורנות מסדר בוקר, נכנס לחדר שלנו ומעיר אותנו ככה
בעדינות, כמו נקבה.
אני ואלי קמים בלית ברירה, מסדרים את המיטות והולכים למסדר.
קוראים לי עופר, אני בן 19 וחצי ואני בגולני. הבסיס שלנו נמצא
בבקעת הירדן, קרוב לשטחים שם.
"הפלוגה תעבור להקשבבבב" צרח המפקד.
"הקשב!!!!" הפלוגה צעקה אחריו בסינכרוניזציה מפליאה.

אחרי כל החרא הזה של הבוקר, הייתי במטווחים. ירי זה היה הדבר
היחיד שהייתי טוב בו. יכלתי לפגוע בעין של בנאדם כשהוא במרחק
של 100 מטר ממני. זה היה משהו מדהים. המפקד שלי היה משוגע עליי
בגלל זה.
בקיצור אני ככה שם משקפי מגן, שם אוזניות, אבל אז אני שומע
מישהו מלחשש "הנה, אתה רואה את עופר זוארץ? כן זה, בקיצר אח
שלו הגדול? בסיירת דובדבן, שמעתי ואאלהה, קיבל כדור לגרון אחי,
מת על המקום."
חשבתי שאולי לא שמעתי טוב, אני נוטה להיות לא שפוי לפעמים, אז
התעלמתי מזה.

אחרי שעה בערך, המפקד קרא לי לשיחה אישית. חשבתי שכמו תמיד הוא
רוצה לשבח אותי על הישגיי המרשימים במטווחים, או אולי למנות
אותי לאיזו משימה סודית. אבל לא, כשנכנסתי למשרד שלו פניו היו
קצת כעוסות וקצת עצובות ביחד, ואז ממש התחלתי לדאוג. התיישבתי
על הכיסא, ניסיתי להישאר רגוע, אבל הייתי ממש לחוץ. שתקתי,
חיכיתי שהוא יתחיל לדבר. אבל הוא, הוא גם שתק.
"המפקד?" שאלתי בקול ספקני.
לפתע עיניו התרכזו בשלי, אחרי שמבטו היה מופנה אל פינה אחת
בחדר, ולא זז. "אה, זוארץ, מה שלומך?"
בקושי דיברנו עם גינונים, המפקד ואני, היינו כמו חברים.
"שורדים המפקד, שורדים. למה קראת לי?"
המפקד לקח נשימה עמוקה, כמו רופא שמספר לגבר שאישתו מתה בלידה
או שנשאר לו שבועיים וחצי לחיות.
"עופר" הוא עבר לנימה עוד יותר אישית, "זה תמיר."
תמיר זה אחי הגדול, זה שבסיירת דובדבן.
"מה איתו?" שאלתי, למרות שכבר ידעתי מה הוא הולך להגיד.
"הוא.. הוא.." ידו נחבטה על השולחן בעצבים, כשהוא הבין שהוא לא
מסוגל להגיד לי את זה. הוא הוציא את הפקס ששלחו לו מהמגירה,
ונתן לי אותו.
כשקראתי את הדף התחלתי לבכות. נשבע לכם, לבכות. אני אף פעם לא
בוכה. התחלתי לחשוב על אימא שלי, על איך שהיא מרגישה עכשיו, על
אחותי הקטנה שכל כך מעריצה אותי ואת תמיר, על חברה שלו.  
הרגשתי כל כך אשם, כי אני ותמיר אף פעם לא היינו ממש קרובים.
כשאני חושב על זה, הפעם האחרונה שהתחבקנו הייתה בערך כשהייתי
בן 6, ביום ההולדת שלי. אפילו לא הספקתי להגיד לו שאני אוהב
אותו. אני באמת אוהב אותו.
פתאום ראיתי ניצוץ של תקווה, הוא חי!!
המפגרים האלו במטווחים סתם הפיצו שמועה שהוא מת. נכון, ירו לו
בגרון, חושבים שהוא לא יחזיק מעמד יותר מיומיים, אבל הוא חי!!
קפצתי מהכיסא, ובאתי לבקש מהמפקד שישחרר אותי הביתה. לפני
שהספקתי להגיד משהו הוא כבר הבין מה רציתי, אמר לי ללבוש מדי
א' ולעוף משם.

כעבור שלוש שעות כבר הייתי בקריה, היה שם בית חולים מיוחד של
חיילים. מיהרתי לחדר של תמיר וכשהגעתי כל המשפחה כבר הייתה שם.
אימא שלי רצה אליי וחיבקה אותי כמו שלא חיבקה אותי מעולם,
והסבירה שהיא ניסתה להתקשר אבל לא נתנו לה לדבר איתי.
תמיר, בפעם הראשונה בחייו, נראה חסר אונים לגמרי. עיניו היו
עצומות, פניו היו רגילות, כאילו לא נגעו בו אפילו. הוא היה
עטוף בתחבושות באיזור הצוואר והכתפיים, שכבר נהיו אדומות
מהכמות הרבה של הדם שהוא איבד. רציתי לחבק אותו, אבל לא יכלתי
לגעת בו, אפילו שהוא חסר הכרה זה היה כואב לו מדי.

נשארתי לישון שם, בבית החולים, עם אימא שלי והחברה של תמיר,
עינת. אני היחיד שישנתי איתו בחדר, אימא ועינת נרדמו בחדר
ההמתנה. הרגשתי גאה, כאילו אני שומר עליו. אח, כמה שגלגלים
מתהפכים. אני זוכר שכשהייתי בן 5 אימא שלי הייתה נותנת לי
להישאר איתו לבד בבית אפילו שהוא היה רק בן 7, הוא היה נורא
בוגר ואחראי.
תמיד הוא היה משכיב אותי לישון, אפילו קורא לי סיפור לפעמים.

שעה אחרי שעינת התעוררה ונכנסה לחדר, וככה ישבנו והעלינו
זכרונות משותפים, פתאום הקו הירוק הזה על הצג של הדופק קפץ,
והעיניים של תמיר נפקחו. עינת הייתה מבוהלת מדי מכדי להגיב,
ואני חייכתי אליו ושאלתי לשלומו. הוא לא יכל לדבר, כי היריה
פגעה לו במיתרי הקול או משהו, אבל הוא חייך אליי, וישר הפסיק,
כנראה מהכאב.
התקרבתי אליו לאוזן, ולחשתי לו "אני אוהב אותך, אחי".
דמעה זלגה על פניו כמה שניות אחרי. פעם ראשונה שראיתי אותו
בוכה. כדיי להתעודד קצת אמרתי בליווי צחוק "חבל שאנ'לא יכול
לתת לך מכות עכשיו, אחי. ת'לא יודע איך בא לי".
הוא ניסה לצחוק, אבל שוב, כאב לו מדי.

חזרתי לבסיס, וכולם התחילו לשאול אותי מה איתו וכל זה, אבל
התעלמתי. לא היה לי כוח, באמת שלא.

יומיים אחרי שחזרתי לבסיס, שוב שיחה אישית עם המפקד. אותה
הרגשה מצמררת עברה לי בגוף כשראיתי את המבט בעיניים שלו. עכשיו
הוא כבר ניגש ישר ולעניין, וזרק לי את האמת הכואבת בפרצוף. "הם
איבדו אותו, עופר. אתמול בלילה הוא מת."
לא זזתי, חוץ מהרעידות הקטנות שעברו לי בידיים. יצאתי מהמשרד,
בלי לומר מילה נוספת למפקד. לא טרחתי אפילו לצאת מהבסיס, לא
היה לי כוח לכלום. הלכתי לחדר, נשכבתי על המיטה, חיבקתי את
הנשק, ובכיתי. בהיסטריה.

ככה שכבתי ובכיתי עד הבוקר הבא, כשקראו לי לנסוע להלוויה.
נסעתי עם המפקד באוטו שלו, הוא היה עם תמיר בטירונות והוא היה
נורא קשור אליו.

כשהגענו היו שם קצינים בכירים לבושים מדים מצוחצחים כאלו,
ואזרחים לבושי שחור. איפשהו שם עמדה אימא שלי ובכתה. האמת, לא
היה לי כוח לגשת אליה ולנחם אותה. לא היה לי כוח לכלום. עמדתי
לצד המפקד והקצינים האחרים.
"הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים..."
כמה פעמים כבר שמעתי את המשפט המסריח הזה כשהרגו לי איזה חבר
כאן בצבא. הלוואי הייתי במקומו עכשיו, באמת.

כשכולם כבר התחילו ללכת, החלטתי להישאר אחרון, ולדבר עם תמיר
בארבע עיניים. התיישבתי ליד המצבה שלו שעליה היה רשום "כל כך
צעיר, כל כך אהוב." או משהו כזה, והתחלתי לדבר.
"למה אתה עושה לי את זה עכשיו אחי, אה? איך אני יכול בלעדיך?
מה יהיה עם עינת? ועם אימא ואבא? כדאי לך לחזור מהר".
דיברתי כאילו שהוא טס לאיזו חופשה בהודו.
אחר כך שתקתי, הקשבתי לדממה הצורחת הזו שתמיד נמצאת בבתי
קברות, נשמתי עמוק ואמרתי "אני אוהב אותך, אחי".