[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דניאל בז
/
סקס והעיר הגדולה

אסטרונאוט. זהו. תמיד חשדתי ועכשיו אני יודע - רק אסטרונאוט,
או מי שעבר הכשרה של אסטרונאוט כאילו, יכול ומסוגל לסבול את
נוכחותו של אדם אחר במרחבים המאד מוגבלים של מעבורת חלל במשך,
נאמר, ששה חודשים כזה. או שבוע. או עשרים וחמש שניות. זה מכה
בי כל פעם מחדש. בעיקר כשאני מוצא את עצמי נפרד בצעד מהיר
כאילו, על סף פאניקה ממש, ממעלית אותה חלקתי עם בן תמותה אחר
כזה. למעשה, אני אפילו לא יכול לחשוב על שום מצב אחר בחיים בו
אני כל כך משועמם, כל כך נבוך, כמו במסע הקצר האין סופי הזה,
המעמיד אותי פנים אל מול פנים, בטן מול בטן (במקרה הטוב...),
נוכח שותף לגורל ולמסע, שפשוט הונחת עלי מלמעלה. שותף. ואני
עוד אמור לחלוק עמו, עשר, אולי עשרים או אפילו שלושים(!) שניות
של מסע, אם מסתבר, בדיעבד, שגם הוא מיועד להגיע למרומים. לקומה
השביעית.

ביום שלישי אחר הצהרים - סיוט! אף אחד לא חשב אפילו להמציא
עדיין את המלים בכדי לתאר את החיזר שנכנס, בצעד צבאי משהו, אל
התא. כך, בזמן שהתמקמנו, עוד לפני שיגור התא, שיגור שהיה צפוי
ברגע שמי מהנוכחים ילחץ על אחד משבעת כפתורי ההתנעה האוטומטית
של התא, אני מתחיל להבין בעצם שאין לי מה לצפות מיצור זה. שום
חום אנושי. שום רוך או עדינות. ממש כלום. שום דבר מאותם הדברים
הקטנים, הכל כך אנושיים, שיוצרים את הקסם והחוויה הנקראים -
יחסי אנוש. ומצידי אני? כנ"ל: כלום. זיפ. אפס. אפילו לא עולה
בדעתי צל של רצון לשתף אותו, למשל, בתשוקתי הבלתי ניתנת להסבר
לחטיף ה"טוויסט", או... או בסלידה שלי כלפי פרשני חדשות
בטלויזיה או שעועית ירוקה מוקפצת (אלא אם מוסיפים ממש מעט מים.
לשעועית ירוקה. כדי שהיא לא תהפוך רכה מידי או דייסתית.
ומוסיפים לה את המלח רק בסוף תהליך הבישול. כדי לא לסחוט ממנה
יותר מידי נוזלים ולהטביע אותה).

בין אדם זה לביני משתררת לה אי נוחות, בלשון המעטה, מיד בתחילת
תהליך ההמראה. אני מניע את ידי. אני מכוון את האצבע המורה שלי
לכיוון כפתור מספר שבע. מטרתי - לשגר את התא סוף סוף, שעד לרגע
זה ממש, עדיין מיוצב לו על הקרקע בעזרת מערכת כבלים
והידראוליקה מתוחכמים. באותו הרגע, כאילו, בתזמון מדויק
ומתוכנן מראש, עולה על דעת שותפי למסע אומלל זה, המחשבה לבצע
את אותה הפעולה ממש. ברגע שאצבעותינו נמעכות להן, על הכפתור -
תקרית!!! עוד היום, אני לא יכול שלא להחנק ולנסות להתמזג עם
השטיח הקרוב כשאני נזכר בדו-שיח המה זה שנון שלנו דאז:

אני - אה?!
הוא - (מכחכח בגרונו) אהם אהם...
אני - (מגחך בצורה דבילית כזה) ה... ה... ה...
הוא - (בקשיחות מפתיעה) איזה קומה?
אני - (בטון מצווה כאילו) שבע!
הוא - גם אני...
אני - (כזה, בקול העמוק ביותר שלי) א-אה!
הוא - (מגחך בצורה דבילית) ה... ה... ה...

ההמראה עוברת לה איכשהו ללא תקלות נוספות. בערך. שלב ראשון -
קומה ראשונה. עובר בשלום. אני חש מעט אופטימיות משהו. אני פוזל
לעברו, כאילו כזה, חיוך חצי מנת פלאפל מרוח לי על הפרצוף. אני
קולט אותו מבטו מונח עלי. ישיר. בלי בושה. בלי לחשוב כמעט אני
ישר מגיב, אינסטינקטיבית. תוקע את מבטי בתוך עיניו, מה זה
עמוק. המטרה - שהוא יסב את מבטו ממני. ומיד. והוא אכן עושה
זאת. בתנועת סנטר של התנשאות. עכשיו הוא מתבונן כאילו... בתקרת
התא...!? כזה, בענין. דה! אני זורק מבט חטוף בתקרה לבדוק אם
פספסתי משהו. חוזר תוך הרף עין להתעמק בעיניו. חושב שניה. מעיף
מבט שני בתקרה. כלום. תקרת אלומיניום כסופה עם מנורת ניאון
במרכזה. עגולה. מנורת הניאון, התקרה מרובעת. תקרת מעלית
סטנדרטית שלא יכולה לעורר השראה אפילו במוחו של אלי יצפאן. אני
מוחק לאט לאט את החיוך מהפנים שלי...

שקט. דממה נוראית. כאילו, מעיקה כזאת. מתח בלתי נסבל. ואנחנו
רק ברום הקומה השלישית. אני מנסה לשרוק את התווים הראשונים של
השיר, "אצלי הכל בסדר" של הזמר הנהדר בועז שרעבי. יש לי שתי
סיבות טובות לכך: ראשית, נסיון נואש להעניק מעט אווירה, עליצות
מה, לשותפות גורל זו שלנו. לחוויה המשותפת של חלוקת רגע חיים
מרתק זה של מסע אל על. שנית, שבירת הקרח. אני רוצה ששותפי למסע
זה ירגיש, או לכל הפחות יחשוב, שאני כלל לא חש את המתח האיום
שמצטבר לו ברגעים נוראים אלה בתא הנע בבטחה ובמהירות קבועה
מעלה. אסון!!! הגרוע מכל, עד לרגע זה, מתרחש. שותפי לגורל מגיע
כנראה בשניה זו ממש לאותה המסקנה עצמה. הוא מתחיל לזמזם בקולו
הווקאלי את השיר "ברית עולם" של הזמר הנודע מתתיהו כספי הידוע
יותר כמתי כספי. בליל של זמזום ושריקות. קקפוניה נוראה.
מביישת. נוצרת לה כפיצוץ אדיר ברגע שאנחנו מגיעים לרום הקומה
הרביעית...

מחנק. כאילו, תחושת יאוש קיומית תהומית תוקפת אותי. החיים
נראים לפתע כזה כל כך תפלים. האחווה האנושית כל כך בלתי
אפשרית. ומתרחקת, כאילו, עוד ועוד ועוד... כמו רום הקומה
החמישית על פניה חלפנו כמעט בלי משים. בלי לחשוב כזה, אני מחיש
את ידי אל פי. מנסה להחניק את שריקתי. הקטסטרופה רק מתחילה
להתהוות!!! בתנועת ידי הנמהרת אני פוגע עם מרפקי, בלי כוונה,
על אמת, באזור מפתח הלב של שותפי למסע. זה, מפנה לי מיידית את
גבו ומתכופף בתנועה אינסטינקטיבית של התגוננות. של הגנה עצמית.
מיד מתפתח לו דיאלוג שני, עליו לא אוכל לחזור מבלי לאבד את
שארית שפיות דעתי. כל שאוכל לומר כאילו, הוא שדיאלוג זה מה זה
דומה לדיאלוג שהתפתח בתחילת המסע המשותף שלנו. הזוועה מוחלטת!
כתוצאה מרצף התנועות הזה שלנו, כמו גם מממדי התא הצר לו
להפליא, אנחנו מוצאים את עצמנו, ברום הקומה הששית, למרות
חליפות ההגנה שאנו לובשים (חליפות המורכבות ממכנסים, חולצה,
מעיל ותרמיל גב עם ציוד חירום אישי) בתנוחה הכל כך בלתי נמנעת
של מין אנאלי בעמידה...!

כזה כאילו, למרות השקט הנפשי שמעניק לי הבטחון העצמי שלי
בהעדפותיי המיניות ההטרוסקסואליות, למרות הלובן הורדרד כזה של
הצוואר הנחשף בפניי מבעד לצווארון החולצה של שותפי למסע המכופף
לו לפני, אני מוצא את עצמי מתפלל שתמנע ממני הבושה העילאית.
הבושה הנוראית. "... תעשה כאילו שלא תתחיל אצלי, זקפה לא
רצונית..." זקפה שתמיד, אבל תמיד, יש לחשוש מפניה במקרים כאלה
או אחרים של מגע גוף אל גוף בין שני בני אנוש חיים. בדרך כלל.
הפגנה כזו של חולשה אנושית אומללה יכולה רק להחמיר את המצב
המביך כזה איך שאנחנו מגיעים לרקיע השביעי - לקומה השביעית...

רק הבזק המחשבה, רסיס הרעיון החולף כהרף עין במוחי של... של...
של לחלוק את חיי עם אדם זה... אאההה...

מסתבר לי שהגרוע מכל עדיין לפני. אני מבין מהר מאד כזה, ממש
כמה דקות לאחר הנחיתה, בקומה השביעית. אדם זה הוא לא אחר מאשר
נימי, אדם שאני אמור לפגוש מזה כשבוע... אנחנו אמורים לבדוק
אופנוע שאני אמור לקנות ממנו... דה!!!

אנחנו נכנסים שוב אל תא המעלית...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ליאונרדו דה
וינצ'י

(מתוך, "עוד
ועוד אישים שלא
היו יהודים",
הוצאת מערבל
בטון 2003)


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/7/01 19:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דניאל בז

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה