עת חושבני שנבלו עלי שלכת,
בלכתם עדי עד
נושרים אל אדמתם, אל ביתם
באדמותם, בדמם, בבשרם.
עת נפלתי נבול בין רגלייך,
שדוד בין דדייך,
חיוור חסר חיות, בין בתרי אהבתך
שלכת בי, השקת אותי מקסמך
עת כינורות בישרו את קץ הימין כשהצצתי אל מאחורי וילון חייך
וחלילי הבשור הניפו את דגלי השחר מעל קומתך שדמתה לתמר
נופי בראשית העידו עלי מחדש, בבואי חסון בשנית
עת נשוא החרב השלופה, מסדן חלוד ריקני ואכזב
ממאן... ממאן להאמין, לפקוח את עיני התום וגוסס.
ורק פסנתר כנף שחור הפונה אל נופי ים שפורט על מיתרי נפשי
מחזיר אותי אל תקופות נשגבות
שבהן צחוק היה מנת חלקי, מנת כוס התרעלה שממנה לגמתי בכאב,
בתשוקה
שבהן רוך עינים ואהבה בין שניים היתה מלבלבת כבאביב.
ורק שגרון פרקי חיי אוסף אותי אל תכול שמיים שאינם עוד.
עוצם עינים בתקווה לשמש בהירה
מסנוורת קמעה
ואתן למנכוליות ללכת
עת באה שוב שלכת...
יממה עוטפת יממה וכונסת אותה, חומסת אותה...
אנא:
פתחי לי שוב את נתיב החכמה, בהבשילך את אהבתי
פתחי לי שוב את זרועותייך בערגה, בכמיהתך לרצות אותי
חבקיני מתוך השכול והאימה, בנשיותך המתלהטת,
שותת יין דם מתוך כדי התופת
ואת מנחמת ואוהבת, מלטפת וחובקת, יוצקת חיות אל תוכי
אל נפשי, אל גופי, אל נשמתי... |