"חנוכה, חנוכה, חג יפה כל כך"

אור הקטן מסתובב לו בבית, שר לעצמו, עיניו כשמו מלאות אור של
ילד תמים שעדיין מאמין בנסים.

אור זוכר ימים טובים בהם אימא הייתה אוחזת אותו בזרועותיה
ברכות, מלטפת את שיער ראשו, וכשנרדם, הייתה מניחה אותו בעריסה,
שם היה ישן לו בשלווה, מוצץ אצבע וכולו מוקף הילה זוהרת של
תינוק מאושר. אם אור היה מספר לאימא שהוא זוכר איך היה אז,
כשהיה תינוק, היא לא הייתה מאמינה לו. אף אחד לא היה מאמין
שילד בן 5 זוכר איך היה כשהיה תינוק... אבל אור זוכר. ובכל
מקרה הוא לא יכול לספר לאימא שום דבר, כי אימא עסוקה עכשיו.

בזמן האחרון אימא תמיד עסוקה. כל הזמן באים והולכים אנשים. מאז
שאבא מת, אימא שוכבת כל הזמן במיטה ונאנחת. אור יודע שעצוב לה,
והוא משתדל להיות ילד טוב כדי שלאימא לא יכאב, והוא תמיד מסדר
את הצעצועים שלו אחרי שהוא משחק איתם, כי הוא יודע שאימא לא
אוהבת שהם מפוזרים בכל הבית. בעצם אין לאור כל כך הרבה
צעצועים, רק  הדובי הישן שקנתה לו אימא לפני שנתיים ליום הולדת
3, המכונית שאבא הביא לו כשהוא נסע לחו"ל לפני שנה והלגו
שהשכנה הביאה לו כי היא ריחמה עליו שאין לו במה לשחק חוץ מאשר
בדובי ישן ומכונית מתפרקת. אור אהב את הצעצועים שלו וגם את
אימא מאוד אהב, למרות שיאמא תמיד הייתה עסוקה עם אנשים שבאו
לחדר שלה וסגרו אחריהם את הדלת, מסתירים אותה מעיניו. אור ידע
שתמיד אחרי שהם יוצאים אימא קצת יותר שמחה, והיא מחבקת אותו
חיבוק גדול גדול ואומרת לו שעוד מעט היא תוכל לקנות לו את
הבובה שהוא כל כך רצה, ואור שמח. אור עדיין קטן, ולא יודע
הכל.

אור לא יודע מה אימא עושה כדי שיהיה לו צעצוע, אבל גם לא אכפת
לו. אור שר שירים של חנוכה. הוא יודע שחנוכה חג שמח ושהמכבים
ניצחו את היוונים, ושבחג מדליקים נרות ונרות עושים אור,
בדיוק כמו השם שלו. פעם אימא סיפרה לאור למה קוראים לו ככה,
היא אמרה שזה בגלל שהוא נולד בחנוכה והאיר את חייהם שלה ושל
אבא שלו. היא אמרה לאור שאחרי שהוא נולד אבא הפסיק לשתות
והתחיל להתנהג כמו בנאדם. אור לא כל כך הבין את הדברים שלה,
אבל הוא הבין שהיא שמחה שהוא נולד והוא שמח. פשוט שמח.

"סביבון סוב סוב סוב... חנוכה הוא חג טוב"

אור שר לעצמו שירים של חנוכה כדי לא לשמוע את הקולות מהחדר של
אימא שלו. על השולחן בסלון הוא רואה גפרורים. אימא אמרה שאסור
לשחק עם אש, אבל אור רק רוצה לראות איך עושים אור. הוא לוקח
גפרור ומנסה להדליק אותו.
הגפרור נופל ואור מתכופף להרים אותו. הוא מנסה שוב ושוב,
ושוב.

בינתיים הדלת של אימא נפתחת ואיש גדול ורע יוצא ומסתכל על אור
במבט מפחיד. אור לוקח את הגפרורים ומתחבא מתחת לשולחן. האיש
יוצא מהבית ואור יוצא מתחת לשולחן וממשיך לשחק עם הגפרורים.

"חנוכייה לי יש... בוערת בה האש..."

"אור מה אתה עושה?" אימא של אור יוצאת מהחדר, חסרת מנוחה
מסתובבת בבית ומחפשת את אור. "אימא תראי", אור צוהל ומראה לה
גפרור בוער. "מה אתה עושה ילד מטומטם?! תכבה את זה!" צועקת
אימא ולוקחת לאור את הגפרור. בנשיפה אחת היא מכבה אותו ונותנת
לאור מכה בראש. "שלא תעיז לעשות את זה שוב שמעת?! ועכשיו בכלל
לא חנוכה! חנוכה זה עוד חצי שנה! מתי כבר תבין?!"

עכשיו אור פחות שמח, אבל אז אימא נרגעת ומחבקת את אור. "יהיה
בסדר ילד שלי.. יהיה בסדר", היא ממלמלת לו באוזן ונאנחת. אור
יודע שלאימא קשה, הוא משתדל להיות ילד טוב. אבל לפעמים זה קשה.
וחוץ מזה, עכשיו כן חנוכה.

אחרת, באמת שאין לאור סיבה להיות שמח יותר.