לשירלי
שכל כך אוהבת... פרפרים




לוותר? היא צריכה לוותר? או להמשיך להתעקש?
להתעקש שהיא תנצח את המחלה
להתעקש שכולם נגדה
להתעקש שהרופאים טועים
להתעקש שהיא בריאה

פרפר שוכבת במיטה שלה, בלי כוח, חצי ערה חצי ישנה.... או ליתר
דיוק- חצי חיה חצי מתה... גוססת... נקישה קלה על הדלת, אימא
שלה כבר בתוך החדר.
"יש לך מכתב" היא אומרת נותנת לפרפר מעטפה שמנה.
"תודה" היא לוחשת וגם זה דורש הרבה מאמץ... אימא שלה מחייכת,
נושקת לה ויוצאת מהחדר.
פרפר פותחת את המעטפה, את שם השולח (גיא דגן) היא לא מזהה

"פרפר,
זה לא הסגנון שלי... ממש לא... אני יותר מהבנים האלה שיוצאים
ביום שישי בערב מאשר מאלה שיושבים בבית ובאומללות יתרה סורקים
את עיתוני הנוער במטרה להכיר מישהי...

זה קרה לי במקרה, רציתי לגזור מהעיתון פרסומת של איזה מקום
שנשמע נחמד בת"א כדי שתהיה לי הכתובת ובדקתי אם אני לא גוזר
משהו חשוב בצד השני של הדף... למטה, בתוך מסגרת קטנה השם שלך-
פרפר משך אותי לקרוא... ומה שכתבת שם גרם לי להתקשר לאלעד החבר
הכי טוב שלי ולהגיד לו שאני נשאר בבית..."

פרפר מחייכת לעצמה ונזכרת באותו יום לפני חודשיים וחצי
שבמאמצים אדירים היא קמה מהמיטה והוציאה מהמגירה דפים, עט
ומעטפה.
"אני פרפר," היא כתבה אז "רוצה לפרוש כנפיים ולא יכולה" ואז
העתיקה מהעיתון את הכתובת למעטפה ובלי לתת הסברים כלשהם להוריה
ביקשה שישלחו את המכתב בהקדם האפשרי.

"פרפר... זה שם מיוחד, שונה... למה ההורים שלך בחרו דווקא
בו?

אני יודע שאת בטח עסוקה ויש לך מיליון דברים לעשות ובכל זאת
מקווה שתמצאי זמן לענות לי...

גיא

נ.ב- אני אשמח אם תשלחי לי תמונה שלך"

פרפר קמה מהמיטה והולכת לכיוון המטבח, לשבת עם המשפחה שלה כשהם
אוכלים ארוחת צהריים. אחר כך היא כותבת לגיא בחזרה-

"גיא-
תהיה בטוח שאין לי יותר מדי מה לעשות עם עצמי... ביחוד עכשיו-
בחופש שיש לי... אני ישנה הרבה, מציירת, כותבת ובעיקר מסתכלת
החוצה מהחלון. פעם הייתי יוצאת לטייל... פשוט ככה רק אני
והמצלמה, היום בגלל הרבה סיבות שבטח לא מעניינות אותך אני כבר
לא עושה את זה.

פרפר... אתה צודק, זה שם מוזר. נולדתי ארבעה חודשים לפני הזמן
וההורים שלי נורא התלהבו מהעובדה שיצאתי קטנה, עדינה ושברירית
כמו אה... פרפר... אז... זהו... פרפר."

גיא דגן שוכב על הגב ליד הבריכה ומדבר עם אלעד שעדיין נמצא
בתוך המים.
"גיא!" אחותו צועקת מתוך הבית
"מה את רוצה?" הוא צועק בחזרה
"יש לך דואר"
תוך שנייה הוא כבר עומד לידה חוטף ממנה את המכתב ועוד בדרך
החוצה פותח אותו ומתחיל לקרוא. המכתב מפרפר... הוא לא ציפה
לתגובה כל כך מהר.
"ממי זה?" אלעד שואל
"אה..." גיא לא יודע מה לענות... כבר לפני חודשיים הוא התחיל
להתכתב עם פרפר... כותב לה לפחות שני מכתבים בשבוע והיא לרוב
בקושי עומדת בקצב שלו ובכל זאת לאלעד הוא לא סיפר עליה...
"אחת... שאני מתכתב איתה" הוא אמר לבסוף נבוך.
"וואלה? אתה יודע לכתוב?" אלעד מתלהב ויוצא מהמים.
"גיחי גיחי..." גיא ממלמל ושוקע במה שפרפר כותבת.

"דברים משתנים גיא, זמן עובר... פעם לא ידעתי להעריך את כל מה
שיש לי, היום זה שונה. לכל אחד יש יום שבו הכל משתנה. היום שלי
כבר חלף אבל השינויים עד עכשיו בולטים בחיים שלי..."

אחרי שהוא מסיים לקרוא את המכתב הוא ואלעד מתחילים לדבר ועד
הערב הוא כבר לא זוכר שאת המכתב הוא דחף לתוך ספר גיאוגרפיה.
זמן עובר ופרפר מאוכזבת מגיא שכבר חודש וחצי לא שלח תגובה
למכתב שלה.
והנה ככה עובר עוד יום, עוד שבוע, עוד חודש ועוד חודש. המכתב
האחרון מפרפר עדיין נמצא בתוך ספר גיאוגרפיה, ועד שגיא לא
יתחיל ללמוד על גייזרים ועד שהוא לא יגיע לעמוד 95 הוא לא יבין
למה המכתבים מפרפר הפסיקו להגיע.

"גיא? אתה מוכן? אנחנו רוצים לצאת, בסוף עוד נאחר" אימא שלו
צועקת אליו מהקומה שלמטה
"תכף. רגע...!" הוא עונה לה וכבר יורד במדרגות
כשהוא כבר יושב במכונית הוא נזכר לשאול- "לאן נוסעים בכלל?"
"יהוד, אתה יודע שנעמי עברה דירה... לא?"
"בטח שאני יודע.... אבל מי זו נעמי?"
"נו, ההיא שהייתה חברה של אימא שלך בתיכון" אבא שלו מתערב
"יהוד...?" זה מזכיר לו משהו ואין לו מושג מה
"כן... למה יש בעיה?"
ופתאום הוא נזכר- "אני מכיר שם מישהי, אז אולי בזמן שתהיו אצל
הנעמי הזאת תשאירו אותי אצלה ותאספו אותי בדרך הביתה?"
ההורים שלו מחליפים מבטים. ובסוף מסכימים. "רק תתקשר אליה
לוודא שזה בסדר" אימא שלו מבקשת. ופרפר מסכימה ומיד הולכת
להחליף מהפיג'מה עם פו הדוב למשהו קצת יותר... אה... נורמלי.

דופקים בדלת, זה גיא. פרפר מחייכת אליו והם יוצאים לחצר
ומתיישבים על הדשא מתחת לעץ הפקאן הגדול.
"לא כתבת לי הרבה זמן" פרפר מביטה בגיא. מחר בהפסקה כשהוא
יעתיק שיעורים בגיאוגרפיה ויפתח את הספר הוא יבין הכל אבל
בינתיים הוא רק עונה לה:
"את זאתי שלא ענתה למכתב האחרון שלי!"
וכמה דקות הם רבים ככה, בצחוק עד שבסוף גיא מוותר. והשמש
בינתיים שוקעת ושתי מנורות נדלקות, השלישית מקולקלת וגיא ופרפר
עדיין יושבים מתחת לעץ ומדברים. בשלב מסוים גם עניין הקרחת
עולה.
"איך היה לך אומץ לגזור ככה את כל השיער?" הוא שואל אותה
"לא היה לי אומץ..." היא עונה ובלב מוסיפה "גם ברירה לא הייתה
לי"
ואז צפצוף מכיוון השער, הוא מנשק אותה בעדינות על השפתיים
והולך, מבטיח לחזור ולבקר אותה כבר בשבוע הבא.
אבל בשבוע שאחרי זה יש לו משחק חשוב שהוא לא יכול להפסיד,
ובשבוע שאחרי זה מאשפזים אותה והיא אומרת לו שהיא נוסעת לים
המלח.




"...אוהב אותך מאוד ומתקשה להבין למה את לא כותבת ולא
מתקשרת-
גיא"


ככה הוא מסיים את המכתב שלו כשהוא מבין שהיא לא מתקשרת ולא
כותבת. ויום אחד מגיעה תשובה... לא מפרפר- מההורים שלה.
הסבר קצר על זה שהיא הייתה חולה, ועל זה שהמחלה הכניעה אותה.
וגם פירוט על המקום המדויק בו קברו אותה... אה כן- וגם התנצלות
על זה שהוא לא הוזמן ללוויה... הסבר רק, לא סיבה.


וביום שלישי אחד הוא מחליט ללכת ולהיפרד ממנה. במקום לקחת
אוטובוס לבית ספר הוא לוקח שלושה לבית קברות. וליד הקבר הוא
מניח פרחים ואת המכתב האחרון שהוא כתב אי פעם:

"פרפר שלי...
אז זהו... אני מגלה פתאום שלא שעם כמה שהיינו קרובים לא סיפרת
לי כלום.
וככה יום אחד פרשת כנפיים והשארת אותי מאחור,
עם מיליון זיכרונות ולב אחד שבור..."