הן עמדו שתיהן מולו: האחת כפיה והשניה כיפה.
המלך שלמה פתח את פיו ושאל: ובכן גבירותי, מה הבעיה?
הכיפה דיברה ראשונה:" אדוני המלך ,סלח לי על ההיסטריה, אבל
אני אוהבת אותה כל כך, והיא..."הכיפה הצביעה על הכפיה, "רוצה
לקחת אותה ממני, היא טוענת שהיא שלה..."
"זה שקר!" צעקה הכפיה. "היא שלי ,היא גנבה אותה ממני. יש לי
הוכחות שהיא שלי. לפני 30 שנה בערך היא באה ופשוט לקחה, חטפה
אותה ממני! הגנבת הזאת!"
"אני מבין." הנהן שלמה המלך. "יש לנו פה בעיה קשה. כל אחת מכן
טוענת על שייכות בלעדית. יש לכן אולי מסמכים?"
"הו, אדוני המלך, "אמרה הכיפה." יש לי פה הוכחות חותכות. שים
לב אדוני המלך: ספר התנ"ך!"
המלך עיין קצת ואמר: "כן, אני רואה. טוב , זה כתוב כאן שחור על
גבי לבן. ובכן כפיה, מה בפיך?"
"היא נטשה אותה אדוני. אני מודה, לא אני ילדתי אותה, אבל היא
נטשה אותה, ואני הייתי לה לאם כל השנים האלו. מה, היא לא מגיעה
לי?"
'אכן בעיה קשה .' הרהר לו שלמה המלך: "טוב, אז נצטרך לחלק."
"לא ולא !"צעקה הכיפה "אסור לחלק!"
"כן, לחלק!" צעקה הכפיה. "כל עוד הלב נשאר אצלי."
"הנה הפתרון" אמר המלך שלמה "האם האמיתית לעולם לא תרצה לחלק
את ילדה."
"אבל אדוני המלך ,אתה חייב להבין, הלב שלי נקרע ממני בגללה
ואני זקוקה לו בחזרה. כבודו, קצת רחמנות על אם פצועה."
המלך חשב כמה דקות. "גם את צודקת. אני מצטער, אין לי פתרון,
אני מכריז בזאת שהיא שייכת לשתיכן. עשו בה כרצונכן, רק אל
תערבו אותי."
המלך עזב את החדר, מדוכדך על ההחלטה הבלתי החלטית שלו.
הכיפה פנתה אל הכפיה: "ניקח את זה החוצה?"
"חכי חכי," ענתה לה הכפיה "עכשיו גם הצבא שלי מעורב."