"מה אתה דפוק?!"
הוא הסתכל אליי בעיניים כמעט דומעות. הוא לא ידע מה להגיד לי.
כעסתי. הוא אמר לי שגם היא כעסה.
מגיע לו.
אם הייתי יכולה, הייתי מרביצה לו. הורגת אותו. הורגת את עצמי.
שיבין מה זה! שיבין את עוצמת הכאב! שיבין איך זה להיות במצב
כזה! כי הוא לא מבין...
הוא הביט בי בעיניים מיואשות. הוא אמר שהוא לא יכול יותר ושאין
לו יותר כוחות לכל החרא הזה. שהוא לא מוכן להתאמץ יותר. "אתה
חייב." הבכי התחיל. כשהוא בוכה אני כבר לא יכולה לכעוס עליו..
ליטפתי אותו ואמרתי לו שיהיה טוב. תמיד אני אומרת שיהיה טוב.
ואיכשהו זה תמיד נכון, לגבי אחרים..
שוב התחלנו לדבר על זה. האידיוט הזה אמר לי שהפריעו לו! הוא
עוד מעז להאשים את השותף שלו לחדר שהוא הפריע לו! מניאק! אתה
מניאק! "תודה לאל שהוא הפריע לך!... אני לא יודעת מה הייתי
עושה אם הוא לא היה מפריע לך..." עכשיו אני בוכה. בפנים אבל.
אסור לו לראות אותי בוכה. אף פעם! זה יהרוס את כל התדמית שלי.
לידו אני אף פעם לא בוכה. רק ליד שחר, החברה הכי טובה שלי.
שתיקה. אף אחד מאתנו לא מדבר. אף אחד לא יודע מה להגיד. מצב די
מוזר. זאת הפעם הראשונה שהוא בא אליי במצבים כאלה. זאת הפעם
הראשונה שמישהו בכלל בא אליי במצב כזה... מה אני אמורה לעשות
עכשיו?! ללכת  ליועצת בית-ספר שתתקשר להורים שלו?! זה מה שהוא
רוצה ממני?! מה לעזאזל הוא רוצה ממני...? אני מיואשת הוא
בדיכאון. מה יהיה עכשיו...?

טוב, יהיה טוב, לא?