פיהקתי שוב. השיעור היה כל כך משעמם. היסטוריה. את מי זה בכלל
מעניין? סוף סוף. הצלצול הגואל. קמתי, לקחתי את התיק הירוק
שלי, זה שתפרתי עליו בעצמי את כל החרוזים, הכפתורים והסטאף,
וחיכיתי לתומי. תומי היא תמר. למה אני קוראת לה תומי? אני באמת
לא יודעת. פעם, בגן, קראתי לה כך, והשם פשוט דבק בה. השם כל כך
התאים. היא סדרה את כל הדברים חזרה בילקוט, ונגשה אליי. התחלנו
לפסוע אל מחוץ ביה"ס, מדברות. על מה דברנו? עכשיו אני באמת לא
זוכרת. סתם, שטויות של בנות. למשל כמו איפה לקנות ז'קט ג'ינס
הכי בזול, איפה מוצאים ליפסטיק טוב, איפה לקנות בגדים למסיבות
ממש בזול, בנים... כל מיני דברים.

הגענו להתפצלות. תומי פנתה ימינה לביתה, אני שמאלה, לרחוב של
ביתי. למרות השיחה הארוכה, והאולי מייגעת, שהיתה לי עם תומי,
המשכתי לחשוב עליו. הוא לא יצא לי מהראש. עם העיניים הכהות
האלה שלו, והשיער הבהיר, הקצת ארוך שלו. התמונה שלו לא יצאה לי
מהראש. הוא היה ללא ספק הילד הכי מיוחד בבית הספר, יחיד ממינו.
לא הייתי היחידה שחשבה כך. תומי לא. "הוא יותר מדי... יותר מדי
כזה" היא היתה אומרת. לא הבנתי למה היא התכוונה, אבל זה לא היה
לי אכפת. היה לי טוב שהיא לא אהבה אותו, אז הוא היה יכולה
להיות רק שלי. המשכתי לחשוב עליו גם שהגעתי הביתה, עליתי
במדרגות, השתטחתי על המיטה. הטלפון צלצל. עניתי. זו היתה תומי.
היא אמרה שיש מסיבה בערב, שאלה אם אבוא. אמרתי שכן. ניתקנו.
נגשתי לארון לבחור בגדים. בחרתי את השמלה החדשה שקניתי עם
תומי, ומגפיים שחורות גבוהות. החבאתי בהן את זה. חייכתי אל
עצמי. אולי היום סוף סוף, אולי...

כשהגענו למסיבה, הכל היה רועש מאוד. ראיתי את השיער הבהיר
שלו. נגשתי עליו, אמרתי שלום. הוא הציע לי לרקוד. רקדנו.
רקדנו הרבה. כמעט כל הלילה, אני חושבת. בשעה 2 כבר התעייפנו.
ישבנו בצד. דברנו. הוא הציע שנצא קצת החוצה, כי היה לו חם.
יצאנו. תומי קרצה לי בדרכנו החוצה. חייכתי אליה חיוך קטן.
יצאנו החוצה והתחלנו לדבר. הוא סיפר לי שהוא אוהב לנגן על
גיטרה, ושקצת קשה לו עם מה שקורה עכשיו בעולם. לא יכולתי להבין
אותו כל כך. ביקשתי שילווה אותי לרגע לספסל שעמד בצד, שהפנס
מעליו היה מקולקל, אמרתי שהיתי מעט תשושה. התיישבנו.

זה לא היה קשה. כואב, אולי. זה חדר מהר, עמוק. הוא חייך. התחיל
לומר משו, אז נדם, לתמיד. חייכתי חזרה. החזרתי את זה חזרה
למגפי. דמו נטף, טיפה, טיפה. אז המשכתי.

כשהגעתי הביתה, הטעם עוד היה על שפתיי. זה היה ירח מלא. אורי
החוויר לאור הירח המלא, הניבים התחדדו, השפתיים האדימו. הדעות
הקדומות היו גרועות הרבה יותר מהאמת. מה כבר עשיתי? אז הרגתי
את כל הגברים, הבנים והילדים שיש בעולם. אז מה? אני צריכה
לאכול. גם לי יש זכות לחיות. האם זוהי אשמתי שאני חיה מדם?
חייכתי לעצמי. בתור האחרון, הוא היה די טוב... גראנד פינאל...
היה לו דם אדום כזה, כהה... מתוק... נרדמתי כשהטעם עדיין בפי.



זה אחד מהסיפורים המטורפים האלה שפשוט באים ולא הולכים...