ברכבת החלומות אנשים ישנים. נאנחים רובם, בוכים. תמיד היו את
המוזרים, שנרדמו עם חיוך, ואלו שקמו עם התהייה. אני, אישית,
אהבתי את אלו, שירדו בתחנת האהבה. הם ידעו מהי, והאמינו בה.
אני גם ישנתי לאורך כל הדרך, לא ידעתי איפה ארד. וכעבור שנים
של חלומות אין סופיים,
הרגשתי מין דחיפה קלה. הפילו אותי לפסי הרכבת, היכו אותי שם
שומרים,
נשכו אותי הכלבים וראיתי כל כך הרבה דם וסבלתי כל כך הרבה
כאבים.
עד שהצלחתי לפקוח את עיניי, ראיתי רק שחור, לאט לאט כשהתחיל
להתבהר, ראיתי אנשים.

שאלתי איפה אני, ולמה מכים אותי. אחד, אחד הרביץ לי שם כמו כלב
מת,
כמו גוויה מתהלכת ברחוב - כך נראיתי. ועברו להם שנים, שאני ללא
כל ידיעה איפה אני נמצא,
מנסה לחשוב באיזה חלום, נעצרה הנסיעה. ולאט לאט אנשים מתווספים
למקום המוזר,
והתחלתי גם אני להכות אותם- זה נהפך למנהג. ואני רוכש לי כמה
חברים, אם אפשר לקרוא להם ככה,
איתם אין צורך באויבים. נקשרתי לאחת שם, מצצה את הדם שלי ללא
כל הכר, אבל אהבתי אותה, וגם את החבר האחר.

לפתע מכה קלה בשכם, כרטיסן ברכבת אמר, שהגיע הזמן לרדת. שאלתי
אותו אם ישנתי לאורך כל הנסיעה. הוא אמר, שכן, והוסיף, שנרדמתי
עם חיוך אכזרי, וקמתי עם חיוך אוהב,
כאילו חלמתי את חלום חיי, שנתן לי עוד סיכוי להתאהב. תמיד
אמרתי, שאני אוהב את רכבת החלומות, אפילו שהיא קצת אכזרית,
ובעיקר את תחנת האהבה. למדתי, שהיא קשה, אך אפשרית.