החלטתי, היום אני רוצה את זה.
לא יודעת מה היה לי אתמול כשהיינו כל כך קרובים לזה ואני
ויתרתי, הרי אני רוצה בזה כמה חודשים כבר.
אבל היום, אני הולכת אליו, אז כדאי לקחת כמה מה-"גומי".
שיהיה.
אז התקלחתי לי, התלבשתי קצת יותר מהודר מבדרך כלל וסחבתי את
אבא לאוטו.
בהתחלה סתם ישבנו ראינו טלויזיה, היינו במחשב קצת, ישבתי עם
אחותו, הכל כרגיל.
לא עוד!
אני ומוחי הערמומי.
שמתי במחשב את כל השירים של ברי סחרוף ברצף - הלא הוא האהוב
עליי. והגענו למיטה איכשהו...
הכל התחיל בנשיקה, ואז התחממו העניינים ואמרתי - "לך תביא".
"מה להביא?!" בתמיהה מוחלטת!
"בתיק שלי" עם חיוך מאוזן לאוזן.
"שים 2 כדי שנהיה בטוחים יותר."
"איך שאת רוצה".
אני הייתי ב-high, לא לחוצה בכלל.
הוא לעומת זאת היה לחוץ יותר מהקונדום שהיה עליו.
"אולי תעזרי לי" ואני נקרעת מצחוק.
"יופי תצחקי זה מה שיעזור לי עכשיו".
פתאום שקט...
"הוא מצא את החור" ונרגע קלות.
אני נאנחת מהכאב.
"כואב לך?"
"כן."
יותר לאט.
"יותר טוב?"
"לא אבל יהיה בסדר."
הקצב מאיץ.
אני מנסה לדבר אך הוא משתיק אותי.
"ששש, להתרכז."

גמר.
הלכתי להשתין. היה דם, קצת.
רשמית הקרום קרוע... עכשיו אני בתולה רק במזל.
אח"כ -
הוא הרים אותי והסתובב בחדר.

שכבנו פעם ראשונה לצלילי ברי סחרוף.

הדרך הביתה הייתה מאושרת, לא כמו בדרך כלל, שאני רוצה לחזור
לבד. הפעם לא הייתה לי בעיה ולא רבנו על זה בכלל. ושוב פעם ליד
אותו עץ הניצב כמו בפעם הראשונה שזה קרה, התנשקנו.
בנקודת הפרידה, התנשקנו שוב והחלפנו משפטי אהבה.

כבדרך כלל כשהגיע הביתה שלח הודעה, רק שהיום לא כמו בדרך כלל
היא הייתה יותר מיוחדת:
"כשתשכבי במיטה אל תטרידי את עצמך ביותר מידי מחשבות, תני
לקסם, עד כמה שהיה, לעשות את שלו, לילה טוב."

בלי נרות וארוחה לפני וכל הקונצרט שעושים מזה, הייתה פעם
ראשונה. ובשבילי היא הייתה מאוד חוויתית ומלאת קסם. אהבה שררה
בחדר זה בטוח.

למרות כל מה שקורה עכשיו,
מה שקרה בעבר,
אני זוכרת את אותו היום.
ואני בטוחה שלעולם לא אשכח.

אהבתי אותך.