סתם, זה פשוט סתם.
מילה סתמית.
פעם להגיד אותה, ונכנסת ישר למבוכה.
פעם להזכיר אותה אפילו בצחוק, ונחשבת למוזר.
מי קבע שמוזר זה לא טוב?
מי קבע שכל מי שחושב על זה, סתם מתוסבך?
שרק רצית חיבוק, נשלחת לפסיכולוג,
ושספרת לו את המחשבות שלך,
הוא ישר מילא דוח  ששם נחשבת לבעל בעיות נפשיות חמורות.
ואנשים התרחקו, פחדו, אבל היה קיים החלק הקטן ,
החלק שמורכב מאנשים שהבינו, וניסו לעזור.
אני בטוחה שזה עלה אי פעם אצל כל יצור שחי,
אני יודעת שהם פשוט פחדו להגיד זאת,
פחדו שלא יסתכלו עליהם יותר, והם יודחקו לצד.
אני דווקא אוהבת את המילה, היא מורכבת מאותיות רכות.
היא קצרה, ולא מסובכת. לא כמו החיים שלי. פשוטה.
פשוטה ואומרת הכל.
היום, היום זה שונה.
כולם כבר רגילים לשמוע את זה.
הרבה כבר חוו את זה.
הרבה גם ניסו, והיו כאלו שרצו אבל התחרטו.
איך הכל השתנה, ממילה קשה ,לפשטותה.
אנשים כבר התחילו להתייחס אליה בזלזול,
אומרים זה סתם, זאת רק תקופת בלבול.
הלוואי והייתי חיה בתקופה ההיא,
שהמילה לא הייתה סתם.
הייתה לה משמעות.
אולי אם הייתי חיה אז, הייתי עוד פה היום.
תמימותם של האנשים הרגה אותי.
המילה הביסה אותי.
מאחורי הכל, הכאב ניצח אותי.
אני רק חושבת שהכל היה שונה,
היה שונה אם היום היו מתייחסים למילה באופן שונה.
אבל כבר מאוחר,
אני איני כאן,
מילה קשה, מילה כואבת,
לפעמים אני חושבת,
שהיא והכאב ארגנו מלחמה נגדי.
חשבתי שאני חזקה, ונפלתי.
הם ניצחו אותי.
הם יחד עם תמימות האנשים.
האנשים שלא מבינים.
האנשים שאף פעם לא יבינו.
האנשים שחושבים שלהתאבד, זוהי עוד תחנה בחיים,
אתם לא קוראים עיתונים??!!!
אולי כדי להזכיר לכם אנשים,
אחרי שעושים זאת, אי אפשר לחזור,
אתם מבינים!?!?,
ואני פה עם כל המתים, כל אותם אנשים, שרק רצו חיבוק,
ומסתכלת עליהם, ומבינה, שבקרוב המקום יתמלא,
צריך להתחיל לבנות עוד חלקה.
צפוף פה.
צפוף באנשים שרק רצו לחיות את החיים.
רצו ולא הצליחו.
הרגתם אותנו אנשים.