היא מתעוררת כל בוקר והבית מלא אנשים.
נוסעת לבית ספרה ובדרך יש עוד אנשים שנוסעים איתה.
גם כשהיא חוזרת, ועד הערב, ובלילה - הבית מלא אנשים.
גם כשהיא ישנה תמיד ישנים איתה אנשים (איזה אח, איזה חברה,
אולי מישהו דמיוני).
אף פעם היא בעצם לא לבד. היא מנסה בכל כוחה להתבודד ותמיד נמצא
שם מישהו בשבילה. איפה החופש המזדיין?! איפה הבדידות?!

היא מחכה למקום הזה בקוצר רוח.

בו היא תיהיה לבד לעצמה, רק היא, בלי נספחים, בלי אנשים מסביב
(אמיתיים או דמיוניים), בלי השתקפויות של עצמה במראה, בלי
כלום, רק היא - ועצמה!
אבל גם כשהיא תמצא את המקום הזה, היא יודעת שאפילו שם היא לא
תהייה לבד כי יש לה את עצמה והגוף שלה מדבר אליה.

בתוך תוכה חיים אלפי אנשים שצועקים לה, שתשמע אותם.
והיא, מנסה להתעלם כדי להיות לבדה ולא מצליחה.
לעזאזל! איפה החופש?! איפה הבדידות?!

והיא משתגעת מחיפושים מייאשים ומתאבדת בתוך עצמה לחיים מלאי
אנשים ועדיין מחכה לחופש...