עוד נפילה, נבלעת באדמה
בתוך עצמי מתאבדת,
אין דרך יציאה.
גשם צלקות מתפשט על גופי הערום,
אני חשה כה רטובה, הגשם לא מצליח לחדור.
אני קשה כמו אבן, רגישה כמו תינוק
מנסה להתחמק מזכרונות העבר, לא לתת להם לגבור.
אני טובעת בים הייאוש, אט אט מאבדת את נשמתי.
הים לא נמגר, וגליו רק גוברים מולי.
זו לא תקופה של דיכאון חולף,
לא תקופת עצבות מרה.
זה רק הכאב שמתגלה במציאות הכה שחורה.
עוד מכה, דמעות שוטפות את פניי במהרה.
בתוך עצמי מתאבדת אין דרך יציאה.
זה לא נורא, זה יעבור, ככה אומרים,
ובינתיים גלי הים הסוערים סחפו אותי למעלה- גבוה,
הרחק משגרת החים.
אני מדלגת לי בין העננים.