בהתחלה הייתה רוח רפאים. ברגע שוויתרת עליה, הכל הולך, אפילו
באמצע הכאוס. ידעתי מההתחלה שזה לא היה כדאי. הם מסוגלים לאמלל
גם את האפרודיטה העתיקה ביותר בזמן אורגזמה מודרנית. הם
מסגולים לשבור חוקים שעמדו מאז עידן אנשי הזהב, ולא לבקש אפילו
מחילה בתמורה. כמו לוסי על הגבעות, ששרה את המנגינה שלה שלא
נגמרת לעולם, כמו חדר 101 ביום המהפיכה, ככה הם אמרו לי שאהיה
אם לא אציית. בעודי יושב על הכיסא, ומנגן על עצביו של הגורל,
משתרבבת לראשי המחשבה: "האם נשאר לי חלב?" יצאתי למכולת, כולי
במערבולת רגשות, ובעוד מפשפש אני בארנקי למצוא את המעות
הדרושות לי על מנת לרכוש את אותה שקית חומקנית, מזנק עלי צבוע.
קטן וצורמני - היה זה צבוע נכה. אבל לא ידעתי את זה באותו רגע.
כל מה שידעתי היה שממקומות כאלו אפשר רק לרדת יותר נמוך. זה
היה ביום שלישי, כמדומני. הלכתי בדיזינגוף פינת ירמיהו,
כשפתאום הבנתי. ברגע של הארה, שלפניו הכל חסר משמעות ואחריו
הכל ריק לחלוטין, ויום מותך נראה כמו מחלה פשוטה שאין לה
ארוכה, אולי צינון. אם לא הייתי מבקר קודם לכן בחנות הדגמים,
אני חושב שלא היה קורה כלום. פגשתי את מוטי האפסנאי מ- 8200,
והוא היה טהור יותר משיכולתי לדמיין בן אדם עד כה. הוא היה
התגשמותה של כל עוצמת ההארה ביקום, מתנפץ על מחשבתי כמו כלב ים
ביום סגריר. לא יכלתי לשאת זאת יותר. אמרתי לעצמי, שעוד יום
אחד כזה ואבדנו. מוטי מבקש ממני 20 שקל ללכת לקנות סיגריות,
ואני מציית לו בצורה עיוורת. המוטי הזה שועל, אני יודע, אבל
אני אוהב אותו. אני אוהב את כל בני האדם. מכוערים. עם נזלת,
נזלת שמתנפצת על הקלידים של הפסנתר בעודו מתעלל בשוברט שבסך
הכל רצה לילה ביער גשום. לא אוכל יותר לשאת זאת.