(אין לדעתי דבר נעלה משירה,
שירה על אהבה, על נאמנות ועל מוות.
החיבור המשולש הזה מגלם בחובו עבורי את מהות היופי שבטרגדיה.
אלמנט נוסף שצריך להיות נוכח, מלשון המלצה, אך לא תנאי,
לדעתי, הוא הפרש הפוטנציאלים שבין מה שידוע
לדמויות לבין מה שקורה במציאות, או ידוע למספר הכל יודע)
השמש שוב עלתה בנחת
ברקיע הכחול
הציפורים פרצו בשיר
ואז יצאו גם במחול.
ונערה יפה אחת,
שאהבתי זה מכבר
פקחה עיניה והחליטה
לעשות סוף סוף דבר.
מאצבעה היא אז הורידה
דבר מה קטן, עגול, מוזהב,
מתנה מאהובה
שאמר לה שאהב.
לגזרתה הענוגה התאימה
בגד שכולו אומר מלכות
ושלל עלי שלכת
היא תפרה עליו עם חוט.
לראשה ענדה עטרת,
זר של ורד ושושן,
שאספה בסל קלוע,
כשטיילה לבד בגן.
לביתי היא שמה חרש
פעמיה בלי בושה.
על דלתי, הלמה בלי פחד,
להראות שהיא אישה.
המכתב שבידיה,
היא החזיקה מקומט
בדמעה מוכתם וכעס
לא קריא ממש כמעט.
לא עזרו כל תחנוניה
ודלתי סגורה נותרה
לא עזר יופייה הרב
ולא שפע דמעתה.
על מפתן השביל הניחה
מכתב קשור בחוט אדום
ופנתה שוב לביתה
כשבליבה כאב איום.
בין בקבוק משקה לרעהו
לאחר שזמן עבר
את הצרור הזה אספתי
עוטה ניחוח בושם כה מוכר.
"אמרת שרק אותי אהבת
ושרק לי - את ליבך תיתן
עכשיו יודעת - ששיקרת
ואהבה עבורי - לך - שוב אין"
לא אדע כעת כיצד,
מציאות זו או דמיון
אך רוחה עלתה מולי
להכות בי בחרון.
ההייתה זו עייפות?
או הבירה ששתיתי
אך שיחה שם שוב קלחה
על איך הטעיתי וטעיתי:
"איני רוצה ממך דבר
אך אם רק אותי אהבת
הלא תיתן לי את ליבך
להראות לי שזכרת."
לפני זמן רב בלי היסוסים
בלא קסמים ובלי ניסים
ילדה יפה אותו שברה,
אותו ניפצה לרסיסים.
ילדה, אני את ליבי מזמן נתתי
אחרי שהוא נשבר
מחזי אותו עקרתי
לשטן אז - למשמר.
בקשי דבר אחר ילדונת
טבעת או מחרוזת של זהב
כי ליבי מזמן אבד לי
לך כבר אמרתי - אין לי לב.
"תן לי אז רק זו טבעת
לב שכולו מוקף זהב
להזכיר לי כל היום
עד כמה אני - אותך אוהב"
מתוך נבכי עבר עתיק
היא הזכירה ואמרה
את כל אשר היה,
כל אשר קרה.
מול עיני היא שוב הציגה
טבעת מלאת נצנוץ קטן וכה פלאי
שבו אלוהים גילם לה
את כל אהבתי.
"ומילים אשר אמרת,
אשר שלחת בלי בושה
שירים שרק לי כתבת
שמלבדי לא תאהב שוב עוד אשה?"
די ילדה, אני שכיר חרב
לא אציל ולא אביר
וכדי להגיע לאוצר שבין רגליך
אזרה מילים - כחול ברוח - למכביר.
דמעה מחתה היא מעיניה
והשפילה מבטה
וידיה רעדו
ואז פנתה היא לביתה.
אז פתחתי עוד מכתב
שהיה מונח בצד
חדשות בו לא היו
רק עוד דוח ועוד תמונת מצב.
"אדון יקר, אדם אומלל
בדיקותיך העלו - בלבך שוכן מחדל
וזמנך קצר הוא והמצב קשה מנשוא !
נוח, שכב פרקדן - המתן למלאך המוות - שיבוא."
תאריך וגם חותמת
וגם סמל של קופה
על נייר לבן כעצם
של גולגולת חשופה.
את הבושם שוב הרחתי
ונזכרתי במגע
של שפתים מתוקות
כפרפר על בד קטיפה.
עדיף כעת תבכה בזעם
על שאני אדם אכזר,
מאשר יקמול ליבה בצער
על אבדן אדם יקר.
על מיטה קטנה נשכבתי
על סדינים רכים כחול
וחיי זרמו מולי
כמו עננים ברוח - ברקיע הכחול.
מחשבותי פסקו, עצרו מלכת
ומולי ניצב בזעם - עוטה כולו הילה של אש
מלאך אפל, בכור שטן
בידו חרמש קטן - את נשמתי בא לבקש.
הם מצאו אותו שוכב שם בין רהיטים עוטי אבק
על לחיו דמעה קפאה,
בידו אחז אוצר - טבעת
הוא הלך בלי מאבק.
היא שמעה ואז הבינה
ובכתה שנית בלאט
לשקר הוא לא ידע
רק הפעם, רק כמעט.
שמש ערב האדימה
והבעירה אופקים
ורוחות גורל נשבו
וניגנו ממרחקים.
היא הביטה לשמיים
ולחלוחית במבטה
היא חיפשה אותו - גם שם
אך רוחו - הייתה אתה.
היא הביטה בידיה
וזכרה כיצד אחזו
באהוב, בחיר ליבה
וכיצד - כה אהבו.
לא נותר לה עוד דבר
אך על אצבעה - פס בהיר
מזכרת נצח לעבר
לטבעת ולמחיר. |
