הג'יפ ממוגן ירי, אבל לא מגן מפחד. אני יושב בתוך גוש הפח
והברזל והזכוכית המחוסמת, ליד הנהג, בעוד הג'יפ גומא אט-אט את
הקילומטרים הבודדים עד המחסום. הדרך מתפתלת, מתעקלת, כמו משחקת
איתי, מגלה עצמה ומיד נעלמת, ואני כאילו לא מצליח להגיע לסופה.
מכונס בתוך עצמי, לבוש באפוד מגן למרות ארבעת הטונות של הפלדה
שמסביבי, אני מביט דרך החלון המסורג, מנסה לזהות מבעוד מועד
קצהו של רובה, חוט הרעדה של מטען, תנועה חריגה. עוד רגע זה
נגמר, אני אומר לעצמי, עוד שני קילומטרים והביתה. הפתק הצהוב
מהשלישות כבר בכיס שלי, רשמית אני כבר משוחרר.
כל מה שנשאר לי זה רק להגיע למחסום, להיכנס לאוטו ולשכוח מכל
המילואים האלה.

אני מחפש מפלט באוויר היוצא מהחרכים הקטנים השחורים בקדמת
הרכב, אבל החימום אפילו לא מספיק להגיע אליי. ככל שהג'יפ מתאמץ
הוא איננו יכול למזג האוויר. למרות הדובון והפלנל, הקור חודר
לעצמות והן כואבות. ממש כשאני פולט איזו קללה ארסית, אנחנו
מסיימים את העיקול האחרון, ואז אני קולט אותו. בחוץ, הולך
לאיטו, מסיים בקושי רב את העלייה, ודאי כבר רואה את המחסום
בעיניו. הוא לבוש במכנסיים מרופטות שנדמה כי כולם לובשים כאן,
לרגליו סנדלים פשוטות למרות הקור העז, שערו קצר ומתולתל. לרגע
נדמה כאילו הוא מטייל לו להנאתו, חופשי בטבע הגדול הסובב אותו
ללא מפריע, אך כשאנחנו מתקרבים, אני יכול להבחין בגל של רעד
האוחז בו, וכמו עכבר בכלוב הוא אך שומע את המנוע של הג'יפ,
וכבר מסתובב מפוחד אלינו. הוא עומד במקום, מביט בנו, מחכה
שנעבור. אנחנו מתקרבים, ועכשיו אני כבר יכול לראות שפם, זיפים
של זקן, עיניים שחורות עייפות-עצובות. והנה גם המחסום באופק,
ושיירת המכוניות הפלסטינאיות שתקועה מאחוריו.

בעוד מבטי ממוקד באיש העומד בצד הדרך, הנהג פונה אליי לפתע
ואומר בהתלהבות: "תראה, תראה איזה קטע אני עושה לו...", ומאיץ
פתאום לכיוונו של האיש שלמולנו. אולי זה הקור העז, אולי
האפאתיות שתקפה אותי אחרי כמה ימים במקום המקולל הזה, אבל אין
לי אפילו כוח להתווכח איתו. לרגע אני עוד תוהה מה הוא חושב
לעשות, ואז מבין. השלולית. גם האיש בצד הכביש מבין. הוא אפילו
לא מנסה לזוז לאחור, מוותר מראש על הנסיון הכושל למאבק, למוד
נסיון ממאבקים רבים כל-כך לאורך זמן ארוך כל-כך. הג'יפ שועט
לתוך השלולית ואז שולח ליטרים מזוהמים של גשם ואדמה לכל
הכיוונים. אני מזדעזע במושבי, תוהה אם הרעש ששמעתי היה רעש
הטינופת המתעופפת לכל עבר או שמא היה שם גם משהו אחר. רוצה
להשפיל את המבט, אבל הוא נשאר תקוע בחלון, והמראה של השיער
הרטוב, הבגדים הנוזלים חום מלוכלך, העיניים הדומעות, המראה הזה
נתקע לי בראש. כוס אמק, דווקא את זה אני צריך לקחת איתי
הביתה.

אנחנו לא מספיקים לנסוע אלא מטרים בודדים, והנהג עוצר לפתע
בצד. אני מסיט את המבט סוף-סוף מהחלון, ומסתכל בו בעייפות
מרוגזת. הוא נראה מודאג וחושש, והמבט המסופק שהיה לו אך לפני
רגע נעלם כלא היה. "נראה לי... נראה לי קרה משהו.", הוא ממלמל
לעברי, "נראה לי צריך לצאת החוצה לבדוק." אני לא זז. שום כסף
שבעולם, שום צבא, שום דבר - כלום לא מוציא אותי מהג'יפ הממוגן
לחוץ הקר והמנוכר שלימיני, אני חושב. הנהג מכניס פתאום מחסנית
לנשק שלצידו ברעש, לוקח אותו בידו הימנית ואז יוצא החוצה,
משאיר את הדלת פתוחה. הרוח הקרה נכנסת לג'יפ, וצמרמורת עוברת
בגופי. לאן הוא הולך?  אני מסתכל מסביבי והשקט הפתאומי מטריף
אותי. איפה הוא?   אני מסובב את מבטי ככל שהאפוד מרשה לי, מנסה
לראות היכן הוא נמצא. ממשש לימיני, תר אחרי הנשק האישי שלי.
לעזאזל, הרי הזדכיתי עליו בבסיס. הנהג האדיוט השאיר אותי כאן,
בלי נשק, בלי ליווי, בלי כלום. בום!  הדלת נטרקת במכה חזקה,
והנהג מתיישב לצדי ופרצופו לא מנבא טוב. "הגלגל האחורי עקום
לגמרי. נראה לי... נראה לי נכנסנו לאיזה משהו... בור. צריך
להודיע למישהו...  צריך עזרה".

אני מביט בו, ומנסה להרגיע אותו, למרות שהמבוכה והחשש שהשתלטו
עליו מספקים אותי בדרך כלשהי. "תעלה מול הבסיס בקשר", אני אומר
לו, "ותגיד להם שנתקענו כאן". "איזה קשר...", הוא עונה
בהיסטריה, "לא לקחתי שום קשר. נראה לך אני חותם על קשר בשביל
לקחת אותך למחסום?". העצבנות שלו מנסה ללא הצלחה לחפות על
הפחד. כן, הוא אולי כבר מנוסה כאן, בכבישים המפותלים-המפורקים
האלה, אבל עכשיו הוא פוחד ממש כמוני. הוא שוב יוצא מהג'יפ,
להסתכל שוב אולי. אני מחליט שאין טעם לשבת סתם ככה, ויוצא גם
כן. פושט מעליי את האפוד, טורק את הדלת, ואז אני רואה את האיש
מתקרב לאט אלינו. הוא עדיין רטוב, אבל הוא כבר אינו רועד.
כאילו להרגיז הוא הולך באותו שקט שבו הלך קודם, כאילו לא פגש
הג'יפ את השלולית מעולם. עיניו נעוצות קדימה, ודאי מביטות
במחסום שמאחורינו. אני מתאמץ ללכוד את מבטו, כשהנהג קוטע לפתע
את חוט מחשבותיי. "תגיד, אולי יש לך פלאפון?", הוא שואל אותי.
פלאפון - איך לא חשבתי על זה. אני מוציא מהכיס את המכשיר,
ונותן לו. הוא מביט בי לרגע כמו במטומטם, ואז מחייג במהירות.
אני ממשיך להביט באיש ההולך, באותו קצב, באותו אופן, באותה
שלווה, באותו חשש. "פיטוסי, שומע?", הנהג צועק לתוך המכשיר
שלי, "נראה לי... נראה לי דפקתי את הג'יפ... איזה גלגל
התעקם... לא, לא, היתה איזו שלולית שלא ראיתי, ו... כנראה היה
שם בור. תשלח מישהו להוציא אותנו מכאן, טוב? כן, אנחנו בחוץ...
עם אפודים, בטח... לא, לא נראה לי מסוכן. למה, נראה לך
מסוכן?".

אני מביט בנהג. הוא מרים את הראש ומסתכל סביבו מפוחד, מזכיר לי
במעט את האיש, כשהביט בנו מתקרבים מעבר לעיקול. והאיש - איפה
הוא?  אני מביט שמאלה, ורואה אותו עומד ממש לידי, מביט בנעשה,
מקשיב. "טוב, אנחנו כאן. ממש ליד המחסום. תשלח מישהו... מהר!",
מסיים הנהג בספק פקודה, ספק תחינה ומנתק. הוא הולך סביב הג'יפ
כדי להחזיר לי את הטלפון, ואז גם הוא רואה את האיש. הוא עומד
ומביט בגלגל האחורי במבט מבין ומתעניין. "תגיד לי, מה אתה
מסתכל, אתה?", הנהג שואל את האיש ברוגז. "אני יכול לעזור",
אומר זה בשקט, בעברית צחה עם מבטא ערבי כבד. אני מביט בו ולפתע
הוא נראה אחרת - בטוח בעצמו, עיניו משדרות חוכמה ונסיון חיים.
הוא נראה חזק פתאום, כמו שנראה רק מי שעבד כל חייו בעבודה
פיזית מאומצת, שייך כל-כך למקום, ולידו אנחנו בולטים כל-כך
בזרותנו. "לך, לך מפה", צועק עליו הנהג, "בגללך כל העניין
הזה...". אני ממשיך להביט באיש שלא זז, ואז הוא מביט בי בחזרה
לפתע. "אני יכול לעזור", הוא חוזר ואומר, הפעם לי כשהוא מביט
עמוק בעיניי, "אני מכונאי. הייתי עובד במוסך בעפולה". עכשיו
הוא מחייך אליי, ופתאום אני מוצא בחיוך שלו משהו מרגיע שכה
ייחלתי אליו.

"אמרתי לך ללכת מפה", צועק שוב הנהג מאחוריי, "תיכף באים לפה
חבר'ה מהבסיס, ויהיה לך רע מאוד. אז אני מציע...", "שתוק", אני
מתפרץ לדבריו, "נמאס לי כבר לשמוע אותך". הוא קופא במקומו
ומביט בי בהלם. גם אני בהלם, מקשיב לעצמי ולא מאמין. אבל אז
אני מביט בו, בפרצוף המופתע וחסר האונים, ומתמלא עוד יותר
בחמה. "הוא אומר לך שהוא מכונאי, הוא אומר לך שהוא עבד
במוסך... אם אתה רוצה להמשיך לעמוד פה בקור ולחכות ולראות מי
יבוא הקודם - החברים שלך מהרכב או איזו חוליית מחבלים - אתה
מוזמן להישאר... אני רוצה להגיע למחסום והביתה. יש לי חיים
שמחכים לי. נשבר לי הזין מהמקום הזה. אז עכשיו עושים מה שהוא
אומר, ואם לא מתאים לך, שב בצד ותשתוק". אני מביט חזרה באיש,
החיוך שלו הפך כבר ממש לצחוק. הוא מחכה לאישור בעיניי, וכשהוא
מקבל אותו, הוא נשכב מתחת לג'יפ בלי לחכות רגע ומסתכל. הוא
מהמהם לעצמו כמה רגעים, אולי אומר משהו, ואז הוא יוצא החוצה,
מתרומם ומביט מסביבו. "נו, גילית משהו, דוקטור?", שואל אותו
הנהג בלגלוג. האיש לא עונה. לפתע הוא הולך הצידה, מרים אבן
גדולה, לוקח אותה אל הג'יפ ואז חוזר ונשכב איתה מתחתיו, ליד
הגלגל האחורי.

הדפיקות על הברזל נשמעות חזקות כשהן מהדהדות מסביבנו, ואני
מסתכל סביב לראות שתשומת הלב שאנחנו מושכים לא מביאה איתה
אורחים בלתי צפויים. אבל קר ומחשיך, ונראה לי שאפילו מחבלים לא
מסתובבים במזג אוויר הזה, או לפחות אני מקווה כך. האיש יוצא
שוב ממתחת לג'יפ, ונעמד בחזרה. "אתם יכולים להגיע למחסום ככה",
הוא אומר לי," תחכו שם. זה יותר בטוח בשבילכם". אני מקשיב לו
ולא מאמין. פתאום אני מושיט לו את היד. "תודה רבה לך", אני
אומר לו, "תודה רבה". "חוסיין, אני חוסיין", הוא אומר לי כשהוא
לוחץ את ידי. "תודה רבה, חוסיין", אני אומר לו שוב, ואני מקווה
שהוא רואה בעיניי כמה התודה שלי כנה ואמיתית. אבל אז קולו של
הנהג קורע לי את השלווה לחתיכות  קטנות של מציאות. ""אני לא
נוסע ככה... אני לא סומך עליו, ואני לא נוסע ככה", הוא צועק
מהצד השני של הרכב. אני מפנה את מבטי אליו בכעס. הוא מופתע
מהמבט שלי, אבל מתעשת במהירות. "עדיף נראה לי לחכות לצוות
מהרכב שיבוא", הוא אומר לי במין החלטיות מפתיעה. באותו רגע
פוקעת סבלנותי. אני לא יודע מה קורה לי, אבל באותה שניה אני
ניגש למקום בו הוא עומד, תופס בחולצתו ומטיח אותו אחורה בחוזקה
על מכסה המנוע של הג'יפ. הוא מופתע, לא מתגונן. אני מתקרב
אליו, זועם כולי, ומסנן לעברו כשידי מורמת באיום: "תקשיב לי...
אני הגעתי לפה בטעות, אתה שומע? אני לא שייך לכאן... שלושה
שבועות העברתי כאן, וזה הגיע לי עד לפה". אני שומע את עצמי ולא
מאמין. גם חוסיין מביט בי מופתע. פרצופו של הנהג לבן כולו, הוא
עומד במקום, מפחד לזוז, מפחד מתגובתי. "יש לי בכיס כבר את הפתק
של השחרור", אני ממשיך בכעס, "ובמחסום מחכה לי האוטו שלי, ואני
נוסע מכאן. שוכח ממך, ומהג'יפ הזה, ומהחטיבה המרחבית הזו, ומכל
השטחים המזויינים האלה. אז אתה נכנס עכשיו לג'יפ ונוסע, גם אם
נראה לך שאנחנו מתפוצצים ברגע שאתה מתניע. ברור?". "כן, כן",
הנהג מגמגם, וברגע שאני עוזב אותו ממלמל משהו לא ברור, והולך
מסביב במהירות. הוא נכנס לג'יפ, טורק אחריו את הדלת בכעס.

אני פותח את הדלת ואז נתקל שוב בחוסיין. נדמה לי שאני מזהה
חיוך של הנאה מתחת לשפם העבות שלו. החצי-חיוך הזה משעשע אותי,
ובאופן פלאי העצבים נרגעים להם. "רוצה טרמפ עד למחסום?", אני
שואל אותו. "לא, תודה", חוסיין אומר, עכשיו כבר מחייך ממש, "זו
דרך שאני מאוד אוהב ללכת אותה". חוסיין מביט בי כשאני טורק את
הדלת, מביט בי דרך החלון המסורג. לרגע נדמה כאילו אני נוסע לי
להנאתי, חופשי בטבע הגדול הסובב אותי ללא מפריע, אך אני יודע
שהוא יכול להבחין בגל של רעד האוחז בי, שכמו עכבר בכלוב אני רק
שומע את המנוע של הג'יפ וכבר מתעטף באפוד בפחד, שוב מתבונן
סביב בציפיה, מנסה לזהות מבעוד מועד קצה של כאפייה, סימנים של
מארב, תנועה מחשידה. חוסיין עומד במקום ומחכה שנעבור. עכשיו
אני מביט בשפם הגאה שלו, בזיפי זקן מטופחים, בעיניים השחורות
הבוערות-חכמות. והנה גם המחסום באופק, ושיירת המכוניות
הפלסטינאיות שתקועה מאחוריו. המראה הזה נתקע לי בראש. את זה
אני אקח איתי הביתה.

נכתב לתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" 2004