יש מקום אחד, לא ממש קרוב ולא ממש רחוק, ז"א הוא יכול להיות
ממש מעבר לפינה והוא יכול להיות גם בסוף העולם שמאלה. בכל
מקרה, המיקום שלו לא מהותי כמו המהות שלו.
אתם בטח מכירים את הרכבות הקטנות האלו של הילדים שמסתובבות בכל
מיני פארקים ונוסעות לאט אבל אף אחד לא רואה מאיפה הן מגיעות
ולאן הן ממשיכות, אז זהו- שזה משם- מהמקום הזה הן יוצאות ולשם
הן חוזרות.
זה כמו פארק ענק כזה לילדים שמוחבא בתוך יער ענק של עצי אורן
וברושים ויש שם בריכות ומגלשות וכל מיני מתקנים ויש שם קיץ -
נעים, לא חם מדי - כל השנה והוא תמיד מלא ילדים.
הקטע המוזר הוא שמגיעים לשם כל הילדים ה"לא ממושמעים" -
השובבים יגידו חלק המופרעים יאמרו אחרים, בכל מקרה - כל אלה
שתמיד אומרים להם לשבת בשקט בנסיעה ברכבת, לא לעמוד או להוציא
ידיים החוצה או לא לעלות על הרכבת בזמן תנועה- כל אלה.
ויש שם ילדים מכל הסוגים, הצבעים והדתות וכולם נורא שונים אבל
בעצם נורא דומים והם מסתדרים בניהם וחברים וכמעט אף פעם לא
רבים (חוץ מוויכוחים קטנים על גולות או קלפים לפעמים) וגם כשזה
קורה שום דבר לא מתפתח למשהו רציני.
גם לא מזדקנים במקום הזה - זה כמו הארץ של פיטר-פן - נשארים שם
ילדים לנצח, וזה לא שהם תקועים שם הילדים - הם יכולים לחזור כל
הזמן, וחלק חוזרים וחלק נשארים שם שנים ארוכות.
לעיתים רחוקות, מגיע לשם גם איזה מבוגר- הורה מודאג שבא לחפש
את הילדים שלו ומתחיל לצעוק לכל הכיוונים בשמות הילדים שלו
ושיגיעו אליו מיד ברגע זה, ואז מתוך אינסטינקט מתחיל לצעוק גם
על כל הילדים שמסביבו שיתנהגו יפה ולא יעשו כך וכן יעשו ככה,
אבל זה בסדר... לוקח בדרך-כלל משהו כמו 10 דקות עד שאחד הילדים
הערבים זורק אבן ומפוצץ לו את הראש- וכולם שמחים, מי בכלל צריך
את המבוגרים...?