לפני הרבה זמן נפגשנו, הייתי אז ילדה קטנה.
לפחות מבחינה מנטלית, כי האמת שזה היה לפני קצת יותר משנה...
אבל הזמן... הרגשתי שהוא עבר לאט לאט...
למרות שכשדיברתי איתו... הזמן היה רץ...
אהבתי אותו נורא, ועדיין אני אוהבת... רק שפספסתי את
הצ'אנס...
לפחות באותו זמן...

האמת היא שהכל התחיל בכינרת, פגשתי אותו...
למרות שהכרתי אותו הרבה הרבה קודם, את שמו עד אותו יום בכינרת,
לא ידעתי.
הוא היה גבוה כזה, מטר 88... והיה לו קול עדין ושיער
מתולתל...
והעיניים, חומות... עם מבט עמוק, כזה שבחיים אני לא אשכח.
מאז אותו היום לא נפרדנו לרגע...
דיברנו שעות על גבי שעות וזה לא הפריע לאף אחד...
הוא היה כזה מין עוף מוזר... אבל אני, הספקתי להכיר אדם פשוט
מדהים.
עד שיום אחד, באתי ושאלתי אותו... האמת שעד היום אני לא יודעת
למה... אבל שאלתי אותו, אם הוא חושב שאי פעם נוכל להיות
ביחד...
הוא אמר שהוא צריך לחשוב על תשובה, כי הוא היה מבולבל ומופתע
מהשאלה.
אבל אז, כשהוא בא ורצה לתת לי את התשובה...
עצרתי אותו, כנראה שזה היה אותו דחף שגרם לי לשאול את
השאלה...
כשאמרתי לו... "חכה, אני לא רוצה לשמוע את התשובה... מה שיקרה
ואם יקרה... כבר יתן את התשובה...".
ואז, אחרי כמה זמן, הוא בא אליי ואמר לי... "יעל, אני רוצה
שניפגש... אנחנו חייבים לדבר..."
אז אמרתי בסדר, למרות שלא הבנתי מה קרה... ואז, באותו יום
כשנפגשנו, הוא אמר לי... "תראי... אני ורותם התקרבנו..."
לא הבנתי מה זאת אומרת, חשבתי לעצמי... 'תתקרבו... אין
בעיה...'
ואז בין השורות... אמרתי לו שאני אוהבת אותו...
אבל רק אחרי כמה דקות... הוא הסביר לי, הוא ורותם חברים
עכשיו...
אבל לא קלטתי, כי אחרי כמה זמן, הוא אמר לי שגם הוא אוהב
אותי...
הוא הסביר לי שהוא לא יודע מה לעשות, כי הוא אוהב את שתינו,
ושתינו אוהבות אותו...
ואז הוא אמר לי את הדבר שהכי פחות רציתי לשמוע...:
"כשרציתי לענות לך את התשובה, היא הייתה כן... ורציתי גם
להוסיף שאני אוהב אותך... אבל את לא רצית לשמוע את התשובה..."
מאותו רגע, רציתי למות... בכיתי שעות ולא הפסקתי...
ועד היום, אני לא סולחת לרותם הזאת, שגנבה ממני אהבה...
שלא ראיתי עוד כמותה כל חיי.




מוקדש למיכאל... שאולי ביום מן הימים... יחזור להיות שלי.