הוא לחץ לה את היד, חייך ונסע.
היא כעסה על עצמה בזמן שראתה את המכונית שלו מתרחקת.
"למה לא עשית את זה", שאל שוב הקול הזה בראש שלה.
היא לא ידעה, היא חיכתה כל כך הרבה זמן לנשק אותו, עוד ועוד
בפגישות שבסופן הבקשה הזו
עומדת לצאת, אבל נתקעת איפשהו, בין ההיגיון לפחד.

היא אהבה אותו, יותר מכל דבר אחר בעולם. כבר חמש דקות אחרי
שהלך היא שוב התחילה להרגיש
את אותה ההרגשה המוכרת של געגועים.
"אבל עברו רק חמש דקות" , שוב אותו הקול חזר להציק.
"אני יודעת" - היא ענתה לו, בקול כועס ועצוב שהפחיד אפילו
אותה.
"אבל מה לעשות, אני לא רוצה אותו רק לשעה וחצי, זה לא מספיק".
היא שתקה לכמה רגעים, מחכה לשמוע את הקול בתשובה מתחכמת.
הקולן הזה, שהיא שומעת כל כך הרבה זמן בראש שלה, זה שמתערב
ונותן עצות, זה שהיא מדברת
איתו, כאילו הוא איזה בן אדם, ממש לידה.
היא הרגישה שחסר לה משהו בעשר הדקות האחרונות והבינה שזה הוא.
הרי איך אפשר להיות מאושרת לחצי שעה ואז לחזור ללמוד על מלחמת
העולם השניה, כשאת רוצה אותו לתמיד, איתך.

"הוא הלך חמודה, כן מותק, אל תסתכלי על הטלפון שם או על הכביש,
זה לא איזה סרט דביק
וטיפשי, אלו החיים שלך." התעקש הקול להרגיז אותה ולהקשות.
למרות שהיא הרגישה שהיא עומדת לבכות היא גררה את עצמה לחדר,
שוב לקרוא את הכרטיסיות
האלו של ההיסטוריה. והיא שוב מצאה את עצמה חושבת עליו, איפשהו
ב-"חוקת ווימאר", היא נזכרה במבט הכחול שלו ובחיוך היפה שלו.

עכשיו הקול לבש צורת אדם והתיישב על המיטה שלה, היא לא נבהלה
או משהו, הוא תמיד היה עושה
את זה.
"מה עכשיו?!" היא שאלה אותו בכעס, לא היה לה כבר כוח לדבר עם
מישהו (או עם משהו) שיזכיר
לה כמה שהיא מתגעגעת אליו.
"למה בעצם לא עשית את מה שתכננת? הוא הקשה, "הוא עמד שם מולך,
מה הבעיה?"
"קיר הזכוכית." היא קבעה בחיוך.
קיר הזכוכית הוא הדבר הזה, הבלתי נראה שמפריד בניהם, בינו
לבינה, מכיל בתוכו שנים, ימים,
חודשים ותירוצים עלובים, למה אי אפשר...
"אז תשברי את הקיר." ענה הקול הזה, שעכשיו ישב לה על המיטה
בסיקול רגליים, "תשברי אותו".
אבל הוא ידע שזו תשובה רטורית לשאלה רטורית עוד יותר.
"הבעיה עם הקיר הזה, שאי אפשר לשבור אותו ככה סתם!"
הסיכון היה גבוה מידי, היא חשבה, הסיכון לאבד אותו, את החבר
הכי טוב שלה, וזה לא היה שווה
את זה.

"הייתי מבקשת את זה ממנו - זה חשוב לי כל כך", היא אמרה בזמן
שהיא קמה והתחילה להסתובב
בחדר באי נוחות, נמנעת מלהישיר מבט עם הדמות הזו, עם הקול הזה
שישב לה על המיטה.
"אבל זה היה בלתי אפשרי בסיטואציה הנוכחית" - היא המשיכה.
"'בלתי אפשרי בסיטואציה הנוכחית'" חזר הקול בלגלוג, "בלתי
אפשרי..."
"זה הדבר הכי אבסורדי ששמעתי ממך, ואני אתך כבר די הרבה זמן."
"טוב", היא ענתה לו, "אז לך כבר!"
"כל האהבה הזו היא אבסורדית לגמרי", היא ענתה לו לאחר שתיקה
וניאותה לתת לו מבט חודר.
"אז תעזבי אותו, תשכחי ממנו." הציע הקול.
היא הסתכלה עליו במבט כועס.
"אל תציע לי דברים כאלו! אף פעם", היא ממש צעקה עליו עכשיו,
"בחיים אל תציע לי לוותר עליו ולשכוח אותו".


"הכול בגלל קיר הזכוכית הארור הזה", הוא סופסוף אמר משהו שהיא
שמחה לשמוע.
היא התיישבה ליד הקול ונעצה מבט עצוב בעיניו הכחולות.
"צריך להיפטר מהקיר..." היא אמרה בשקט ובהחלטיות.

"את אוהבת אותו?" שאל הקול פתאום, לאחר שתיקה.
"איזו מן שאלה זו?! אתה כבר משגע אותי שלושים דקות, במקום
ללמוד ולהתמקד ב-'חוקת
ווימאר' אני יושבת ומדבר עם קול דמיוני שיש לו עיניים
כחולות."
הוא שתק והתכווץ, המבט שלו כבר לא נשאר כחול כל כך.
"שאלתי שאלה פשוטה," הוא אמר בקרירות, "את אוהבת אותו?"
"כן ", היא ענתה, "מאוד", היא הוסיפה לאחר מחשבה.
"אז תשברי את הקיר", הוא קבע, "זה הכול פסיכולוגי, זה הכול
בראש שלך - אני, הקיר ואולי קצת הוא".

"אני מתגעגעת אליו", היא לחשה לאחר שתיקה ארוכה ביניהם.
"הוא הלך רק לפני חצי שעה ואני כבר מתה מגעגועים."
"זה טבעי", השיב הקול והתחיל להסתובב בחדר, "טבעי.", הוא חזר
על המילה, הפעם יותר בשקט.

אז כנראה הכל באמת היה טבעי, הכל היה שקוף כל כך וברור, כמו
קיר הזכוכית, כמו האיש עם
הקול, כמו הבחור הזה, כמו הבגרות בהיסטוריה - הכל היה להיות או
לחדול.
להיות...