אף פעם לא אהבתי גיאוגרפיה. כלומר, שיעורי גיאוגרפיה, כמו בבית
ספר.
המפות לא אמרו לי כלום, קווי אורך, קווי רוחב, קטבים, יבשות,
ככה ק"מ במפה שווה ככה ק"מ במציאות.
במפה תמיד הכול קרוב יותר.
גיאוגרפיה דפוקה.
ויבשות ומדינות, אירופה, אסיה, ארה"ב...
וכאן, כאן זה לא ארה"ב, כאן זה ישראל, כאן הכל כ"כ קרוב, עניין
של אוטובוס, רכבת, להעביר חוגר, לקבל כרטיס ואת שם.
כאן זה לא ארה"ב. ארה"ב זה נסיעות של ימים שלמים, מרחקים
עצומים. וגם החוגר, החוגר לא ממש עוזר שם.
ואני פה, והוא, כמה מפתיע, גם.

פה זה מדינת ישראל, וזה לא ארה"ב. פה זה עניין של רכבת,
אוטובוס, חוגר, כמה שעות ואת אצלו.
גיאוגרפיה דפוקה.
גם הקרוב נראה רחוק ומה שנראה עם רחוק, היום הוא, באופן
אירוני, כ"כ קרוב.

הדרך לשם מזכירה לי את הנסיעות לעובדה, כשעוד הייתי בקורס.
העסק דופק כרגיל, כמו שעון, לוח זמנים, רכבת, לעלות, לרדת,
להחליף. עדיין לא מתרגשת. עדיין.
אבל אני לא נוסעת לעבודה, רק הדרך קצת מוכרת לי. לא יוצא לי
להיות באזור הזה יותר מדי.
נו, אתם יודעים, גיאוגרפיה דפוקה.
הכל עניין של צפון, דרום, מערב, מזרח, אוטובוס, רכבת, שוב
אוטובוס. חוגר פה, חוגר שם וסופסוף הגעתי. אני פה, אני באמת
פה.

בום טראח! נפל לי הלב לתחתונים, הרגליים שלי רועדות כמו הג'לי
של ליל הסדר ויבש לי בפה. אוף, כמה שיבש, אפילו 2 ליטר מים לא
יעזרו.
ואני רק מנסה להסתיר את ההתרגשות, שמה חיוך על הפנים, בדיוק
כמו שאתה אוהב, בכ"ז שלוש שנים עברו מאז, זה לא הולך ברגל. אבל
אני כן, עד לבית שלך. הוראות קצרות בטלפון, מחכה לי בחוץ, רואה
אותך מרחוק, "בום בום בום" - כל תזמורת צה"ל בלב שלי, המדבר
שמסביב מתאים להרגשה שבפה והראש מנסה לשכנע את הרגליים לזוז,
וזה קשה כי הן רועדות.

זה לא קורה לי שוב. לא, אסור שזה יקרה, פעם אחת הספיקה. החיוך
עדיין על הפנים, כאילו אני תקועה במצב נפשי מאוד מסוים. הלב
ימשיך לדפוק כל השלוש שעות הבאות.
ואסור לי, אני לא אתן לעצמי, לא שוב, לעולם לא שוב.
רצות לי אלף מחשבות בראש. המדבר מסביבי, וגם בתוך הפה,
והרגליים רועדות.
ורק מחשבה אחת מצליחה לבלוט יותר מאחרות, גיאוגרפיה דפוקה,
גיאוגרפיה דפוקה.