[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יאן צידרן
/
זה נפתח בסוף של חלום

זה נפתח בסוף של חלום, ואז בגניחת פחד, ואז בעין. השנייה עדיין
מכווצת מתחת לכרית. את ההכרה שחלום הבלהה נגמר מפריעים זעקות
מיליוני נוירונים מבוהלים, טק טק טק, רצים משם לפה ומפה בעיקר
למח שלי, בתנאי לחץ הוא תמיד היה די בינוני ועכשיו הוא קצת
מפזר מעל עצמו אחריות לאיברים אקראיים. ואולי זה התחיל בריח.
תוך כדי החלום, עוד לפני העין, משהו כאן הסריח והזניק אותי
מתוך הסיוט. אני מתיישב על המיטה, מנגב סימנים אחרונים של שינה
מהזוית של העין ומנסה להישאר בפאניקה מאופקת. כלומר, אני צועק,
אבל לא חזק מדי. השותפים שלי שקטים נורא. בטח אישה ושני ילדים
היו מעוררים בי אינסטינקט קדום להציל אותם במחיר של הקרבת חיים
אצילית. בטח אם היה לי כלב הוא היה נובח מזמן. בטח עשיתי משהו
רע פעם. אולי כשצחצחתי שיניים ביום כיפור קצת מים נכנסו לי
לגרון ועכשיו אלוהים רוצה לדבר איתי על זה.
אני פתאום שם לב שזרזיפי עשן בתוליים מנסים להתגנב בשקט מתחת
ללמטה של הדלת. תופס מהר מגבת וקופץ לחסום את הפירצה, אחח
הריצפה לוהטת! הראש ניתקל במדף בדרך ומעיף אותי הצידה, תופס
מגבת שנייה ומנסה לפתוח את הידית, נחשול ענק של פיח מכה בי
לאחור, סוגר מהר. העיניים עצומות עכשיו מהעשן והחום אבל נראה
כאילו ככה הן מחדדות את תמונת הלהבות שנצרבה בהן.
עשן עדיין זולג באיטיות מחור המנעול וסדקים נסתרים בדלת וממלא
באיטיות את רצפת החדר, כבר כמעט חמישה סנטימטר מעל מפלס האפס
נאגרו ודפי נוסחאות שונים שהיו קודם מפוזרים על הריצפה צפים
עליהם מעדנות. חלון היה מאוד עוזר לי עכשיו, אבל בחדר שלי שהוא
בכלל מרפסת בתחפושת יש רק משהו שהוא יותר פתח ניקוז לאויר מאשר
חלון, וגם זה קרוב מדי לתיקרה. קיבלתי בזכות זה הנחה משמעותית
בשכר דירה ומוות בייסורים. הומור. חייבים לשמור על הומור. למה
אני חושב עכשיו על התאטרון היהודי בגטו וורשה במקום לעשות...
משהו? כל דבר אחר? שוב, בתנאי לחץ, מח, בינוני, וכו'.
העשן מגיע כבר עד הברכיים. כמה זה, עשרים סנטימטר? מעיף כיסא
לקיר, מדלג אליו ונתלה על מסגרת החלונון הארור. מרים עצמי
במאמץ וזועק לעזרה. מסתבר שלפחות אני כבר לא אנונימי.
האינטגרציה של העשן הנובע מהדירה עם האוויר הצח עוררה בתושבי
השכונה הדים עזים מאוד, והם כולם צופים בי באימה מחלונותיהם
המרווחים להכעיס. לפחות זה אומר שיש עזרה בדרך, אני רק צריך
להחזיק מעמד.

"צופים בי באימה מחלונותיהם..." השתקפות הפחד שלהם מבהירה לי
בפעם הראשונה עד כמה המצב שלי עגום, וגדודי פלצות ותבהלה
צובאים לי על הנשמה. גם השידה הקטנה והחומה שלי תורמת לאווירה
כשאני שם לב שהיא כבר כמה רגעים לא נייחת בכלל, מתנודדת בריחוף
קל על מצע זרמי העשן המתערבלים. זרימה טורבולנטית זה נקרא. מי
אמר שאני לא אמצא שימוש לכל הדברים האלה שלמדתי, ואגורים בכל
אותם ספרים עבי כרס ששוחים לידה. הדלת שלי עדיין מחזיקה מעמד.
אני שומע אותה נאנקת ונקרעת תחת עומס המאבק, וליבי יוצא אליה.
איך אף פעם לא התייחסתי אליה, לקחתי כמובן מאליו את פיסת העץ
הירוקה הזאת, מבלי לשער כי יום יבוא ובנאמנות הרואית הדלת הזו
תילחם עד שארית סיביה המפויחים למעני, ולא רק היא. המטבח
הזערורי שלי, הסלון דמוי עור, השירותים הדולפים... בהקרבה עד
אין קץ, במלחמה נטולת סיכוי, עד הרגע האחרון תיאבק הדירה שלי
מאבק אבוד בחילות האש רק על מנת להקנות לי עוד כמה רגעים של
חסד מתרוקן, ואני כל כך גאה בה עכשיו אבל כל פיצפוץ גזיר עץ
העולה בלהבה מותיר אותי עם חייל פחות וייאוש כמעיין המתגבר.

"יומני היקר. מפלס העשן הגיע לי כבר עד הסנטר, וכרגע מירב חפצי
החדר שוחים בו, אף אם כי בשכשוך קל. אפילו שולחן הכתיבה נוטה
על צידו כמתלבט אם להצטרף. אני שומע את הסירנות קורעות את
החושך ומפלסות דרכן אליי, ומנסה בכל כוח למנוע מהמושג "תופעת
דופלר" להיות המחשבה האחרונה שתעבור לי בראש כשאמות. רק ארון
הבגדים והמיטה עליה אני עומד איתנים בדעתם להישאר יציב. שלך,
שי."
אני חותר כל כמה שניות את דרכי למעלה, לוקח אויר ואוגר אותו
בפנים כמה שאוכל לפני שאחזור על התהליך. לצוף על פני השטח אני
לא מצליח. אפילו בים המלח לא הצלחתי. הדיסקים הכי יפים של
החיים שלי נעים אל מול פניי באפור מטושטש, יש אחד חדש של ג'ון
פרושיאנטה שאפילו לא הספקתי לשמוע. הנה גם מנורת הלילה שאחותי
קנתה לי ליום ההולדת, ונר ינשוף שכתוב עליו "גאון" שהביאה לי
רק שלשום זאת שאני אוהב כל כך. אני שומע את הדלת קורסת ברעש
גדול, ולא יודע אם פשוט נכנעה או שהגיעו סוף סוף כוחות ההצלה.
כמה אלפי נוירונים מבוהלים לוחשים תפילה, מריצים אותה
במסדרונות עצביים שוממים, הנה הם באים טק, טק, טק.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עוד מילה ואני
פותח לך ת'תחת!






קומיצה מאיים על
קופת חיסכון
בצורת חזיר יושב
מחרסינה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/4/04 10:44
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יאן צידרן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה