הפעם הראשונה מאז שפגשתי אותך:
כל כך כואב, עצוב, כל כך אני לא מצליחה להגדיר את ההרגשה
הזאת.
אני יודעת שזה קשה עכשיו, וזה יהיה קשה עוד זמן, אני לא יודעת
כמה.
אבל זה יפסק בסופו של דבר,
אני יודעת שזהו.
אולי נספיק לפני שזה יעבור להיות שוב ביחד,
ואולי לא!
ואולי ואולי, רק שיפסק ודי.
זה מצחיק שאני שומעת את השירים שאתה אוהב ברקע,
ועדיין יכולה לרשום את האמת.
כי תמיד כשאני שומעת את השירים שאתה אוהב
אני כאילו מפחדת שאתה שומע אותי, את המחשבות שלי, בכל פעם שאני
שומעת את השירים "שלך".

אני לא יודעת אם זאת יצירה מכתב או שיר,
אני בכלל לא בטוחה שאני אפרסם את זה.

אני רק יודעת שזה נגמר... וזה עצוב לי קצת,
קצת מחניק לי בגרון,
בכל זאת, שנה וחצי זה הרבה זמן שהיינו "ביחד".

וזה נגמר... קשה לי לעקל את זה:
שאף פעם לא אהבת אותי, שאתה לא אוהב אותי, ואף פעם לא תאהב
אותי... בכל זאת, חייתי כבר שנה וחצי איתך בשקר שלך...
הרי כולם כבר יודעים שאתה שקרן... השקרן הכי גדול שהכרתי, הבן
אדם שהכי בעולם אהבתי, ועדיין עוד טיפה אוהבת... הרי את כל שאר
האהבה שלי אלייך רצחת עם שקרים ומעשים מגעילים שלך.

אתה לא כזה מגעיל, או אולי כן, אולי רק אליי ורק עם מצבי רוח
שלך.

אבל זה כבר לא חשוב עכשיו, נכון?
כי ניגמר.

זה הסוף "שלנו"
היית מאמין?
לי קצת קשה, אני מודה
ביחוד שנפרדנו לפני שלושה ימים וכבר אתמול גיליתי שאתה מעוניין
באחת החברות שלי... לא יודעת איך להגיב, זה רע כזה.
לי רע כזה... אבל זה רק עכשיו, כשאני חושבת על זה.
כל שאר הזמן אני בסדר, אני חושבת.
למה כל כך קשה למחוק אותך מהחיים שלי? למה?
אולי כי גם אתה הידיד הכי טוב שלי או שלא אבל
הבן אדם היחידי שסיפרתי לו הכל בזמן האחרון, כי התרחקתי מכולם
ונישארתי רק איתך כל הזמן האחרון.
ועכשיו קרה מה שהיה צפוי, שוב עזבת אותי.
אבל הפעם אני החלטתי, זה לתמיד.
אנחנו כבר לא נחזור להיות ביחד!

אין לי עוד מה לרשום אבל אני בטוחה שבעתיד עוד יהיה.
מי יודע, זה אולי גם סוף החיים שלי, אבל לא בגללך.