שלישי 17.40   06.05.03
יום הזכרון

האהבה גואה בי.
הכמיהה עולה על גדותיה.
אליך אהובי, אלך גואלי.
אתה נעלם ממני. ואני פה, מחכה.
מרגישה אותך בכל נימי נפשי,
פני סמוקות, מחום הווייתך האופפת אותי.
איפה אתה, אישי?
היגלה אלי,
לפני בוא הסערה.
הסערה שתעיף אותי מכאן.
ולא יישאר ממני שריד וזכר.

זו תהיה סערה שחורה.
השמיים ישחירו,
הרעם יהדהד מקצה ארץ עד סופה
הברק יבריק, ויאיר את פני השמיים.
ואז גשם זלעפות יותך ארצה.
ישקה כל חלקה יבשה.
יצליף בכל
ימעך כל ציץ ושיח רענן.
החושך יכסה תבל
רק לסומא תהיה דרך.

הגשם ניתך,
טיפות, אבנים גדולות,
אין נפש חיה, במוכן.
הכל ספונים להם, מי בביתו,
מי במשכנו, מי במערתו ובמאורתו.
רק כוחות הטבע, איתני הטבע בפעולה.
מפגינים כוחם, מראים לספקנים
מי בעל הבית פה.
והרעם מרעים, והברק מבריק,
והגשם מתגלגל.
חושך, צלמוות.

וכאן נשמתי מוצאת מנוחה.
כאן נשמתי נושמת.
כאן נשמתי מתרעננת.
הריח הטוב המוכר,
ריח אדמה רטובה,
ריח עשבים רענן,
ומה ביקשתי לי עוד?

חליל רועים ירון,
גולשים עדרי הצאן
מה לי ומי לי עוד
כנען.

הלב שוקט,
הסערה עברה.
שרדתי. ואוכל.
הבערה דעכה.
רק השכינה שורה
ואקחה עימדי.