שני, 12.05.03, 8:55

"יש לי הרגשה שיש לך איזו ציפייה ממני, בתור בת דודה שלך, שאני
אסדר לך מקום. אבל לא אני מארגנת. אני בשוק האוכל. ואת בשוק
האלטרנטיבי. בכלל אנשים אחרים מארגנים בשטח בית הספר".
הקול ענייני וקר. ללא רגש חם או הכרה בזכות אבות.
הכל נאמר בצורה עסקית, וכבר הרגשתי שזה פשע להיות בת-דודה או
להזכיר את המילה.
מה פתאום בת-דודה? מה פתאום אחות? בכלל, כל התייחסות לאיזו
קרבת דם, הס מלהזכיר.
במשפחה כולה.
היום, עם אחותי, קצת יותר ברור קשר הדם. גם בזכות הקשר עם בתי.
אבל אחרת?
ובכלל, בת-דודה?
"עכשיו, תראי, אלו אנשים מהשכונה, יש בערך 10. מתוכם כמה
מתנדנדים. היה ואם מישהו לא ירצה, יתפנה מקום לאנשים מחוץ
לשכונה. ואז אני אומר לך. את זה אדע ביום רביעי. עכשיו, ברור
לך שתצטרכי לבוא מוקדם, לסדר לך פינה. זה מתקיים ברחבת
בית-הספר, את לא היית פה, נכון?"
"לא, לא הייתי. לא מכירה".
"יש ברחבת בית-הספר פינות מוצלות, וכל אחד מתמקם לו בפינה
מוצלת. מכין את המקום. אפשר עם בד. אבל אין טעם עכשיו לדבר על
כך, נדבר ביום רביעי".
"בסדר גמור, תודה, בת-דודתי".

יש לי הרגשה שיש לך איזו ציפייה ממני.
יש לי הרגשה שאת מצפה ממני למשהו.
יש לי הרגשה שאת
אני בעצם לא יודעת מה את רוצה ממני.
יש לי הרגשה שאת
לא בת-דודה שלי בכלל.
יש לי הרגשה שאת רוצה את
הכרתי בך.
יש לי הרגשה שאני לא רוצה קשר איתך בכלל
יש לי הרגשה שאני לא יודעת מי את בכלל.
יש לי הרגשה של "מה בין שמיטה להר סיני"
מה לי ולך בכלל?
אמא שלי הייתה אחות של אמא שלך
אז מה?
מה זה נוגע אלי?
ממתי אנחנו קרובות משפחה? ממתי אני אמורה לעזור לך?
מה בכלל את רוצה ממני?
תני לי לחיות את החיים שלי, ועזבי אותי מהסיפור המשפחתי שלך
שמי הוא כך, ושמך הוא כזה.
וזהו.
אני רגילה אלייך מפאת הקשר או ההכרות מאז ומתמיד, אבל בין זה
לזה המרחק הוא גדול.
אז, אם והיה
אם וכאשר
אם בכלל
אז אולי
אז נראה

תודה, בת-דודה, נהיה בקשר...
באמת תודה. אני מרגישה שכבוד נעשה לי, מישהו התייחס אלי מעבר
למקובל. כל כך הרבה מילים בשיחה אחת
תודה, דודנית, על גילוי הדעת/היחס.
"אני לא יודעת מי את", הקטנה של בת הדודה אומרת לקטנה שלי
בשיחה טלפונית.
לא, לא מצאתי לנכון לומר לך את האנקדוטה הזו.
כן, אני זוכרת שכשחזרנו מהלוויה של בובי, ספרת כי בתך אמרה:
"אמא, אני אתחתן עם עצמי..."
וזה סימן שהיא אוהבת את עצמה, וזה טוב, אמרתי אחרי חילופי
מילים ספורות שנשמעו באוויר.
למילים האלה חיכיתי. את אמרת.
כן, את מספרת חוכמות של הבת שלך. את מספרת כמה הגננת אוהבת
אותה וכמה היא כך וכך.
כן, בוודאי יש לה בטחון עצמי ומן חוסר מעצורים או עכבות.
אז מה?

"אני לא יודעת מי זו שחר".
ילדה בת חמש שנפגשת מדי פעם עם המשפחה. רק בפסח הייתה בליל
הסדר. "לא, אני לא יודעת מי זו שחר".
ולמה שתדעי, ילדה? אני אגיד לפני שדודניתי תגיד. היא כמעט לא
נפגשת עם המשפחה, אז היא לא זוכרת. וזה נאמר כבר על ידה לפני
זמן-מה.
ואני אמורה להרגיש אשמה על חוסר פגישות הדדיות?
דודנית, את לא מנסה אפילו לשמור על קשר.

יש לי הרגשה שאת מצפה...

זהו. אני לא מצפה. אבל אני מפסיקה לצפות גם מעצמי. אין לי כל
מחויבות כזו או אחרת.
יש לי מכרה מילדות. במקרה, היא הבת של אחות אמי.
אבל מה לי ולה, מעבר לכך?

כלום.

ובא לציון גואל.