כולנו חיות נבובות ומשעממות
חסרות מטרה
שמדשדשות בקיום
של אבדן חיים
ושיממון אינסופי
שמופר מידי פעם
במספר רגעי אושר חייתי
של סיפוק יצרינו האפלים ביותר
כמו האהבה
האהבה היא אשליה מתוקה
בחיינו הנבובים והעלובים
היא האור שרואים מרחוק
אבל משום מה לא מגיעים אליו
בחלל העמוק והקפוא של נשמתינו
האהבה היא האור שמחמם אותנו
וגם זה בקושי לכמה רגעים בודדים
לאחר שהאהבה נעלמת לנו
והולכת לה כאילו לא התקיימה מעולם
אנחנו שוב חוזרים
לחושך הקפוא של עמקי נשמתינו
שם אנחנו יושבים
ומחכים בדיכאון
בחוסר תועלת
בחוסר רצון לחיות
בחסור אונים מוחלט
עד לפעם הבאה
שנשמתינו תואר ע"י האהבה
אפילו אם זה שוב רק למספר פעמים