שני 10.10   04.08.03

אני שוקעת במרה שחורה.
הראש לא מרגיש טוב. התחיל בגרון עבר לעיניים ובכלל.
ממשיכה כמובן לעבוד. לא מפסיקה את פעילותי השוטפת הרגילה.
רק לבריכה לא יכולתי לקום היום. אני אפילו לא זוכרת שסגרתי את
השעון מעורר, או אולי שכחתי לכוון אותו?
לא נורא אם פעם או פעמיים לא הלכתי לבריכה, נכון?
בסוף אוגוסט אצא לחופשה שבועיים, ומגיע לי עוד שבוע, שבו אבא
שיהיה בריא, ייקח אותנו להונגריה, על חשבונו כמובן.
הוא התקרר, קיבל אנטיביוטיקה אחרת, ואני מתפללת שירגיש טוב. כי
זה עדיין לא עבר לו. והלילה לא ישן. אולי בגלל החום בחוץ.
אני דואגת. הכל מסביב שחור אפלולי אבל לא נעים.
לא כמו שאני אוהבת.
אין לי את עצמי.
הלב בוכה. מישהו פועל ועושה במקומי הכל, כל מה שאפשר. אני רוצה
להישען על מישהו, או משהו שיתמוך.
לוקחת איתי את החופות הירוקות שבדרך לעבודה.
אבל הן, גם הן לעצמן, שוקטות על מקומן, מזמינות את עוברי
האורח. ואחר כך? כל אחד לדרכו.
ואיפה דרכי שלי?
אני ילדה קטנה שהלכה לאיבוד. הלכה לאיבוד עם שתי הצמות הקטנות,
אי-שם ביער הגדול.
ילדה קטנה שהלכה לאיבוד, העצים מסתירים את אור השמש, אין שביל
שיראה הדרך החוצה. הכל אפילה.
ילדה קטנה הולכת לאיבוד, תועה ביער ואין איש להצילה.
היא מרימה ראשה, אפילו צמרות העצים כל כך רחוקים. שתי צמות
קטנות קשורות בסרט אדום, משתלשלות לה על כתפיה.
היא ממשיכה בתמימותה ללכת, ממשיכה לאבד את דרכה עמוק יותר לתוך
היער.
קולות אפלים.
אי שם נוגות תן מפחידות מיללות.
הינשוף קורא בקול.
אצטרובל מפחיד נשר מהעץ.
איה הדרך הביתה?
איפה הבית?
היה בית?

בתי הילדים מזמן נעלמו מהאופק. הילדים שבאו לטיול נעלמו גם הם.
גם המטפלת כבר נעלמה, אין שומעים את קריאותיה אל הילדה הקטנה.


הולכת לה ילדה קטנה במעבה היער.
היא לבדה, בעולם הגדול.
ללא מגן ללא שומר.
השמיים נעלמו.
הכוכבים כבו.
השמש ישנה, נמה את שנתה. .

הלכה ילדה לאיבוד, ושתי צמותיה משתלשלות לה על כתפה.
והיא תוהה, ותועה,
איה הדרך הביתה?
איה הדרך חזרה?