אני יושבת בבית קפה, קוראת את הספר החדש שלי, ושותה צ'אי.
יושבת ליד הדלת.
זוג צעיר יוצא אל הרחוב. הבחור מחבק את הבחורה מאחור, אח"כ הוא
נושק לה בלחי ובעורף. הוא עובר לצידה והם הולכים יד ביד
מחייכים. כנראה מאוהבים.
ואני, מחייכת.
אני רק מחייכת וזה עושה לי נחמד בפנים...
שום מחשבות אחרות לא מתפתחות מהנושא.
אני לא חושבת עליך ומצטערת שאתה לא פה איתי. אני לא כועסת על
העולם. אני לא מתחילה להעלות זכרונות עצובים.
אני רק מחייכת וממשיכה לקרוא את הספר שלי.
אני שמחה. אני לבד, ואני שמחה.
אין לי בראש מחשבות תמידיות שמציקות. אין לי כאבי לב כרגע. הלב
שלי מרחף בחלל הגוף, כפי שהוא צריך להיות, ללא משאות כבדים
שנוחתים עליו ומקשים עליי את הנשימה...
אני יושבת בטיימס סקוור. אני בניו יורק.
עשיתי זאת. אני פה. ואני לבד.
אז מה? טוב לי.
פגשתי בחור לפני שבוע. נורא אמריקאי, אבל נורא יפה. רציתי
אותו.
הייתי איתו.
דברים יכולים להיות כ"כ פשוטים.
עכשיו אני בניו יורק. הוא נשאר בפילדלפיה. אני כנראה לא אראה
אותו לעולם. וזה באמת בסדר.
היה לי שבוע של כייף. ועכשיו הוא ממשיך. לבד.
זה מרגיש טוב להיות קצת לבד. להיות כאן. להיות עם עצמי.
אני אוהבת את השלווה הזו...