"אני נוסע לראות את ריבקי" אמר סולי. לרגע עמדתי נדהם, הרי
ריבקי מתה שם.
בטח הוא מתכוון לברקי אני אומר לעצמי, ואז אני פונה אליו "ברקי
גר באמריקה".
"אני נוסע לראות את ריבקי" הוא חוזר.
ריבקי נרצחה שם. אימא הייתה במריאנפול ומשם היא עלתה לארץ, היא
לא הצליחה לשכנע אותם גם לעלות. ברקי היה בן דוד שלה אבל היא
ממש גידלה אותו בארץ.
לימים ברקי עזב לאמריקה, אני הייתי אצלו והוא כבר בא בימים.
סולי ניצל מהאודים העשנים, אני בכלל לא הבנתי את הקשר שלו
לריבקי, אבל ריבקי מסתבר היתה עימו יחד בבור ממנו הוא ניצל.
אותו לילה הפליגו מחשבותיי לבית אימא, ברקי היה שם עם הכלב שלו
שלא נתן לי להיכנס. אבל ראיתי אותו משוחח עם אימא. אני חייב
להודיע לסולי שברקי כאן, שלא ייסע לאמריקה, אני אומר לעצמי.
ניסיתי להיכנס לבית אבל הכלב מנע ממני.
שוב הלכתי אל סולי, הוא היה על מזוודות, "סולי" אני אומר לו
"ברקי נמצא כאן אצל אימא שלי". שוב הוא אומר לי "אני נוסע
לריבקי". "אבל ריבקי מתה", אני אומר לו "הם רצחו אותה".
דממה. אני רואה את האיש קורס לפני. חושך.

לרגעים ניתקתי בכלל מהזמן והמקום, ראיתי את עצמי ואימא בחדר
במלון. אימא אמרה שהיא הולכת לעבודה, ואני אמרתי לה שצריך למהר
לאוטובוס שייקח אותנו לנמל, הכרטיסים היו אצל אימא, היה דוחק
נוראי. בדרך לאוטובוס איבדתי אותה אולם ירדתי והלכתי עם כולם
לכיוון השער, בשער נתתי פתק שהיה לי והשומר אמר לי להמתין
לאימא שתבוא עם הכרטיסים. לפתע כל ההמון שהיה באוטובוס החל
לשוב על עקבותיו במהירות. "מה קרה" אני זועק להם מבעד הסבך,
והם עונים לי "שכחנו סרטיפיקטים". "ואיפה אימא שלי?" אני
צועק.
והוא עונה לי "אימא נשארה שם".

הסיפור מבוסס על שברי אמת מעורבים בחלום בלהות.
ערב יום השואה תשס"ד