עוד באוהליה של פלגה ו' על גבי סלע השולחן דשנו בדבר זהותנו
הדתית, ומאחר ואנשים חופשיים היינו, ידענו שאנחנו נפתור זאת
ויהי מה. ושום דבר מעין זה לא ימנע בעדנו להקים את משפחתנו.
והיות וצעירים היינו ותמימים חשבנו שהחלטה אליה הגענו ואשר
קראנו לה - לא אשוח ולא חנוכייה היא ההגיונית ביותר. עלה
בדעתנו שילדים אשר גם זה וגם זה בביתם בוודאי ובוודאי דעתם
תתבלבל עליהם. וכך גם נהגנו בשנות חיינו הראשונות ביחד. פשוט
התעלמנו משתי הדתות כאחד, להוציא אולי חנה שנאלצה מהיותה בועדת
התרבות לדקלם את "אנו נושאים לפידים..." בחדר האוכל בחנוכה
ולארגן את מקהלת "ההא לחמא..." בפסח. וכשעברנו לעיר וחנה הרתה
לשמחת כולנו, פנתה אלי יום אחד ואמרה... משהו לא תקין כאן,
דני. והגעתי לאיזו שהיא מסקנה! ומהי? שאלתיה בלא שאדע אפילו על
איזה מאי התקינויות שבחיינו דוברת היא. ילד לא יכל ללכת לגן
הילדים ולהדליק שם נרות שבת וחנוכייה ולחזור הביתה ולראות
שהוריו מבזים את זה, הסכמתי שיש מה בדבריה, וכמו כן אין בדעתי
להתגייר, משום שכרגע אנחנו נמצאים ברשימת פסולי החיתון של
הרבנים ותו לא, אך תהליך הגיור הוא כה אבסורדי ואני בדקתי זאת,
שמרוב תנאים ותקנות לא אעמוד בכך, ולאחריו וגם זאת בררתי,
תעקוב אחרינו מעין משטרה חשאית. כמה פעמים הופענו בבית הכנסת?
לאיזה בי"ס רשמנו את ילדינו? איזה סוג בגד ים נלבש? והאם אנו
נוסעים בשבת? ואם מה שהוא לא ימצא חן בעיניהם הם יגיעו למסקנה
שהתגיירתי למראית עיין וממילא יחזירו את ילדינו לרשימת פסולי
החיתון. ובכלל מה שיהא מותר לכל יהודי חילוני בארץ לנו יהא
אסור, ולהוסיף על זה את הכבוד אותו רוחשת אני לאמי הורתי, אזי
אני מוותרת על התענוג הזה. ומה נעשה? הקשיתי, חנה חשבה לשנייה
ואז שלחה את ידה לתליון הצלב שלה, ונעלה אותו במגרת שידתה!
אנחנו ננהל בית יהודי! לא אשוח
וכן חנוכייה. התחלתי למחות
בידה, ולמה לא להפך? שאלתי בלא שהתכוונתי כלל ועיקר לכך והיא
ענתה לי... שני דברים בפי, והראשון הוא שמיליונים של נוצרים יש
בעולם ואם יגרע מקומו של אחד מהם הכס הקדוש לא יזוע ממקומו,
ואילו להפך המצב הוא שונה לחלוטין. ומה הדבר השני? שאלתי. אין
רוצה אני שילדי יגדלו כמיעוט בארצם שלהם. אם היינו חיים למשל
באירופה או באמריקה, הייתי עומדת על זכותי. אך פה
בארצי שלי
יגדלו ילדי כמו שגדלים ילדים בארץ זו! זו הקרבה גדולה מצדך,
אמרתי, ונערתי משכה בכתפה באומרה, רק אלוהים אחד ישנו בכל
העולם ופה באזור הזה של כדור הארץ הוא דובר עברית, בטוחה אני
שלא יכעס אם אישה נוצרית קטנה תדבר איתו באזור זה בשפתו! וכך
הופיעו בביתנו פמוטים לשבת ושאר הדברים הקשורים ביהדות
וכשראיתיה מחפה על עיניה בעת הדלקת הנרות וגיחכתי, רדף אחרי
שוב נעל הבית שלה.
ואני הערכתי את הקרבתה ודאגתי לכך שמדי חג נוצרי תמצא על כריתה
פרח ולעיתים אף בקבוק קטן של בושם בעוד היא ממחה על הבזבוז
שבדבר. ושכרווח לנו היינו נוסעים לעיתים לפסטיבל באבו-גוש
ונבלעים בקהל שוחרי המוסיקה, וחנה הייתה לאחר מכן מודה לי
באומרה שאף פעם לא האמינה שהיא בוחרת בחירה כה מוצלחת שעה שהיא
בחרה בי, וריטואל השיחה שלאחר כך היה ויכוח ארוך בעצם מי בחר
את מי.
ובדבר אחד ממש פלאים היו בידיה... שרת החינוך הייתה היא בביתנו
ושלטה במקצוע זה ללא עוררין! לעיתים נעזרה בסבא גרישה, אך
לרוב היא היא הייתה גרישה בהתגלמותו! זוכרני שעוד כשהיו ילדינו
פעוטים, וסופה הייתה משתוללת בחוץ, היו שלושתם מתכרבלים בכסת
הגדולה של אבא ואמא, ואמא חנה הייתה עורכת שם מופע פלאים של
ממש. שכלל טקסט משולב בשירה ובזמזום, החל מאגדות ילדותה כמו
"הסוסון המעופף" ו"אגדת פרח הסלע" ולמשמע קולה ולמראה שני
זאטוטינו פעורי הפה מלא ביתנו פתאום בפיות ושדונים נסיכים
ונסיכות! וכשגדלו הפכו מעשיות אלה והיו לסיפורי עמים עם ציוני
דרך ומראה מקום איפה והיכן מתגורר אותו עם ומהי תרבותו.
וסיפורי המקרא שסופרו בדיוק ובאותה הצבעוניות שגרישה הערה
לתוכה, והגדיל לעשות חיים שלנו שבויכוח עם חבריו שלעגו לו על
שהחמיץ את הפרק הקובע "בחלוצי החלל", הודיעם בפסקנות "בכלל לא
איכפת לי, אמא ספרה סיפור, וכשהיא מספרת זה כמו טלביזיה ואפילו
יותר יפה..." ...לעולם לא הייתה בודקת את מחברותיהם שמא לא
הכינו שיעורים, כי תמיד ידעה שהמטען שהם מביאים מהבית אל בית
הספר ינצח בסופו של דבר את המטען שעשה את דרכו בדרך חזרה!
והייתי גאה בציונים שהגיעו מבית הספר אך תמיד ידעתי שבעצם
תודתי מופנית לאהבת חיי שבצמה הצהובה.
מדי פעם שאלתיה אם אינה מצטערת על שלא בחרה במקצוע ההוראה,
ותשובתה תמיד הייתה שאהבתה הגדולה למדעים ההומניים בטוח שהייתה
נפגמת אם היא הייתה משתמשת בה "כקרדום לחפור בו!" ושאת הסיבה
השנייה יודע אני מזמן. מפעם לפעם שאי מי מהסובבים אותנו, היה
מתלונן על יוצא חלציו שהוא "סתום" או מתקשה לעבור כיתה, הייתי
משרבט את שמה על פתק ואומר: זאת אשתי, תפנו אליה אני בטוח שהיא
יכולה לעזור. וכששאלו איזה ספרים הילד צריך להביא, והייתי אומר
להם שאין צורך ושהיא עושה זאת בעזרת סיפורים... זקפו גבה
בתימהון! וחנה שמחה מאד להזדמנויות אלה, ואותם ילדים שבדרך כלל
בעייתם הייתה שנחסכה מהם תשומת לב הוריהם היו זוכים לטיפולה
כאילו היו ילדיה שלה, וברגיל היו לכך תוצאות. ואז היה הדבר
מסתיים שעה שהוריהם היו שואלים אותה: ואיך אנחנו משלמים לך
גברת חנה? והיא הייתה עונה להם: כבר שילמתם, כל כך נהניתי
ללמד! ואז היו ההורים מפאת גאוותם, מפסיקים לשלוח את ילדיהם!
ושפעם התמרמרתי על כך באמרי שהיינו יכולים להרוויח כמה שקלים
הפסיקה אותי חנה בחדות: אתה יודע שאני אוהבת מאד ללמד ואני מאד
מודה לך על התלמידים שאתה שולח אלי... אמרתי שיודע אנוכי. וכמו
כן בודאי יודע אתה שאין גבול לאהבתי אותך?... כן קשרית עניתי
תוך שאני מחבקה. ובכן, ענתה בקשיחות:
חסר לך שאי פעם תציע לי
כסף בגלל אהבתי אותך! וצבטה באכזריות בצדי כאות אזהרה. הבנת
את זה סמל? והביטה בי בפנים צוחקות... לא הבנתי זאת כל כך, אך
לאחר שנים רבות כששתינו כוס קפה ברחוב הראשי, ניגש לשולחננו
קצין צבא שנערה נשענת על כתפו, ואמר בגאווה לנערתו כשאנו צופים
בו... " רואה את נורית, לאשה זו קוראים חנה! והיא לימדה אותי
היסטוריה ואם יש מישהו שקמפיין הפרסום בטלביזיה שנקרא בשם
'מורה לחיים' מתאים לו, הרי שעליה הוא נכתב!" וכשחנה בעיניים
דומעות שאלה את הקצין לשמו ואיך היה הדבר ואני הזמנתי את הזוג
הצעיר למנת גלידה, הבנתי בדיוק לאשר התכוונה אז!
יום אחד חזר חיים הקטן מבית ספרו ושאל: אמא, למדנו היום בכיתה
על
האנוסים האם גם את אנוסה? הבטנו בתימהון אחד בשני, כנראה
שאין לשמור כל סוד במשפחה הזאת! ולמה אתה שואל ילדי? שאלתו
חנה,
כי את מחביאה את הדת שלך! חנה חייכה באומרה לו, לך
תקרא לדביר חמוד, תגיד לו שזה שיעור. ושניהם שמאד אהבו את
שיעוריה ישב ישבו ליד השולחן ואני בפינת החדר עוקב אחר הנעשה,
וחנה שגייסה את כל אשר גרישה נתן לה, פתחה בספרה ראשית את
הכרוניקה המשפחתית על היער שם בעת המלחמה. לאט לאט נמלא מטבחנו
בריח מחטי האורן והטחב העולה מהביצות וראינו את הפטריות הצצות
מתחת למצע המחטים. ועל התפאורה הזו הלבישה במרכזה שני גיבורים
החומקים לביצות כשכדורי אויב רודפים אחריהם ותתי מקלע פיניים
תלויים על כתפם, (ואני בשבתי בפינה נשביתי לסיפור, באמת יותר
מוצלח מטלביזיה!) וכשראתה שבניה גומעים את דבריה בעיניים
בורקות, העירה כבדרך אגב ששני גיבורים אלה הם סבא גרישה וסבתא
נטליה ששם הם נפגשו. ובגלל שסבתא נוצריה ואני נולדתי לפני זה
גם אני נוצריה... אז למה את מחביאה? שנה חיים את שאלתו? אינני
מחביאה בכלל. ענתה אמו. כמה אלוהים יש לדעתכם בעולם? אחד! כך
אמרה לנו המורה לתנ"ך העיר דביר. נכון, אמרה חנה. ואת הסיפור
על מגדל בבל שמעתם?... מה את לא יודעת? הרי את סיפרת לנו! אמר
חיים בתערומת. ובכן כשאלוהים בלל את כל השפות הוא נוכח פתאום
שנוצרה בעיה, בני האדם שוב לא יבינו אחד את השני, ובגלל שלא
יבינו אחד את השני הם עלולים להרביץ אחד לשני! ואז הוא החליט
לחלק את העולם לארצות שונות ושלח את אלה שמדברים אנגלית
לאנגליה ואת אלה שדוברים צרפתית לצרפת ואת היהודים לכאן. ולמה
את גרה כאן? בגלל שאני אוהבת מאד את סבא גרישה שהביא אותי לכאן
ובגלל שפגשתי פה את הבן אדם הכי חמוד שאתם מכירים, את אבא
שלכם.
ולמה את לא מתפללת בנוצרית? שאל חיים... אמרתי לכם שממילא יש
רק אלוהים אחד ואני חשבתי שפה במקום שהיהודים חיים, אם אתפלל
בנוצרית, בודאי שהוא יקשיב לי אבל זה יהיה בסוף התור! אך את
חיים אין לסובב הרבה בכחש, והוא הקשה שוב... ולמה שם בספרד
קראו להם אנוסים? אמו הרהרה רגע ואמרה: זה שונה, אני
בחרתי
להתפלל בעברית אני בחרתי במולדת הזאת ואני בחרתי את אביכם, לי
נתנה הזכות לבחור. ואילו להם פשוט נאמר שמי שלא ימיר את דתו
ישרפו אותו על מדורה, וזה כמובן שונה. ואני רואה גם שקצת
פיגרתי אחרי בית הספר שלכם, מחר נתחיל לספר את הסיפורים על עם
ישראל בימי הביניים. וחנה שידעה שלמרות היותה בעבורם מעין
טלביזיה מהלכת על שתים, הבינה בחוש שאין למתוח את הקו והציצה
בשעונה ואמרה "ועכשיו רוצו לכם, חלוצי החלל בעוד 5 דקות..."
הצצתי בה המום. את משוגעת! את יודעת שהסבר כמו שלך יכל לעלות
לך בכך שהכס הקדוש והרבנות הראשית יכרתו בינהם ברית כדי
להעלותך על המוקד? אבל אין לכחד, גרישה היה גאה בכך איך יצאת
מהמיצר. חנה חשבה רגע והשיבה: לפני 2000 שנה הייתה להם הזדמנות
לכרות ברית והם החמיצוה, ואם יעשו זאת כעת באיחור אולי שווה
יהיה הדבר. ובכלל אתה יודע שאת דתו נושא אדם בלבו. ואך ורק הוא
אחראי בפני אלוהיו, ושאר כלי הקודש שבשתי הדתות כאחד אין הם
מעלים ומורידים לנו כקליפת השום!... אבל שתדע לך דני, זאת
הייתה רק ההקדמה, כי איך שהוא נשארה אמם שיקסע. בעוד שנתיים או
שלש הם יבואו עם קושיות הרבה יותר כבדות. ואז אתה תצטרך
להסביר... ולמה אני כשאת עושה זאת כל כך טוב? משום שאז
שאלותיהם יהי מעשיות יותר וגם ישענו על אספקטים מיניים,
ותפקידו של הגבר הוא להסביר לבניו דרך גבר בעלמה! את תשבי אתי
בחדר, פסקתי! וחנה הרימה את ידה לשבועה צופית!
ואכן עברו שלש שנים ושניהם כאחד התייצבו בפנינו. כנראה משם שהם
נדברו ביניהם לעמוד כתף אל כתף אחיו מתי שישאלו שאלה שמעלה
סומק על הלחיים בגיל זה שלהם. כנראה שהשאלה נולדה במוחם משום
שכמו שגרישה היה אומר שהם הגיעו לגיל שבו "הגנים מזמזמים
בשכל", והן אני והן חנה ידענו שבכיתותיהם ישנן כמה ילדות יפות
מראה עד מאד. דביר שהיה הבוגר פתח ואמר בפנותו מתוך הרגל לאמו:
אמרו בבית הספר שיהודים אסור להם להינשא לגוים ובגלל שאנחנו
יודעים שאמא נוצריה וגם אנחנו בגלל זה נחשבים ללא יהודים אז מה
יהיה? (קשה היה לו להוסיף את המילה
להתחתן בהקשר לעצמו והוא
בחר לדלג עליה). חנה צמצמה את מבטה ואמרה: הפעם אביכם יסביר
לכם, והרחיקה כסאה לפינת החדר כשהיא מגחכת למראה זעתי הקרה.
גירדתי בפדחתי כדי שישועה תצמח משם, ורעיון החל לזחול
לתוכה...
אתם יודעים שאני התחתנתי עם אמכם למרות שהייתה נוצרית וזה
אסור? שניהם הניעו בראשם כאחד. אז כעת אתם תנחשו למה עשיתי את
זה... היא יפה, ציין חיים. (ואין להכחיש, גם חברי אומרים שהיא
היפה בנשים בכל שכונתנו.) הנעתי את ידי בביטול, ואמרתי, תמיד
יש בנות יפות ותמיד יש יותר יפות מהן, ואצלך בכתה אין ילדות
יותר יפות? שאלתי. חיים מסמיק, ואשתי כובשת את צחוקה בפינה
למראהו... אני נותן בה מבט מאיים, וממשיך הלאה, ובכלל היופי לא
כל כך קובע, אולי הוא עוזר, כי ברגע שאני החלטתי שאני רוצה
באמכם, היו לה פנים מלוכלכות בבוץ של אבק ושמן רובים והיא דמתה
אז לקוף קטן! חנה מתפתלת בפינתה ואני מאיים עליה בעיני. אולי
אהבת אותה! אומר דביר, זה יותר טוב אבל לא מספיק אני אומר.
ומוסיף, אתם יודעים מה עושים שאוהבים? וחיים השיב את אשר ראה
בטלביזיה, מתחבקים... ו... אני שואל... מתנשקים... ו... אני
שונה... וחיים ששכח באותו רגע שמדובר באביו ואמו פולט: וגם
מיתמזמ... ומסמיק כפלח בשל של אבטיח! וחנה בראותה זאת פורצת
במרוצה אל מרפסת הכביסה כדי לצחוק. אני מכחכח בגרוני ומוחט
באפי כדי לתת לה שהות לחזור ביודעי שהיא לא תפסיד את ההצגה!
תגמור את המילה חיים, אני אומר לו כשהיא חוזרת ומנגבת את דמעות
הצחוק מעיניה, למרות מה שאתה חושב זאת בכלל לא מלה גסה! והיות
והחלטתי לרחם על ילדי, המשכתי מיד בדברי, ובכן מה עושה שאנשים
יחליטו להתחתן? שאלתי שוב... תשובה כצפוי לא קבלתי. והמשכתי
בדברי, שאמא טבע מפגישה שני בני אדם, אף אחד לא יודע איך היא
גורמת לכך שיאהבו אחד את השני, כנראה בכל זאת שהמשיכה הראשונית
היא יופיו של בן הזוג, ואכן אמכם יפה במאוד בעיני, נכון שהיא
יפה? אני מבליע לתוך המשפט. אבל זה לא הכל, כשאנשים מתאהבים הם
עושים את הכל מה שחיים אמר... וחיים מסמיק שנית, אבל זאת היא
רק ההקדמה, כאן ניתנה להם ההזדמנות לטעום להריח ולגשש ולחדור
איש לתוך מחשבות רעותו... וכאן שניהם מסמיקים. בקצור בשלב זה
שני בני הזוג עושים הכרה ביניהם כדי לדעת אם יתאימו לחיים
שלמים ביחד! קשה להבין את התהליך, וכל אחד צריך לחוות אותו
אישית, ויום אחד כשהם מתחבקים הם מרגישים פתאום שלבבות שניהם
פועמים באותו הקצב והם בעצם אחד שממשיך את רעותו, שראשית כל הם
חברים לנצח, ורק לאחר מכן אוהבים! ואם התמזל מזלם והם מצאו
זאת, שום דבר לא ימנע בידיהם מלהתחתן! אפילו אם הם מדתות
שונות. הבנתם? ודביר שואל, אבל אם הם מדתות שונות איך הם ידעו?
ואני עונה בחיוך שובב, השלב שמתאהבים מותר לעשות בו את כל
הדברים שחיים אמר, ואז הם מחליטים. רוצים אתם לראות משהו?
שאלתי כשאני מחייך... וכשהם הנהנו בראשם , פניתי לכיוונה
ושאלתי: "האם את עוד חברה שלי?"... חנה פרצה לעברי ותלתה עצמה
על צווארי בנשיקה ארוכה. אתם רואים? שאלתי את שני המסמיקים,
והיא אפילו נוצריה!
ועכשיו, פניתי אליהם, ברצינות, אתם עוד צעירים ולא חשבתם על זה
מספיק. אבל מה שאבא אומר לכם היום כדאי שתזכרו אותו ביום
שתחליטו שאתם רוצים להתחתן. עליכם לשאול דבר ראשון את לבבכם
האם הוא אומר לכם שהנערה שמולכם היא החברה האמיתית שלכם, חברה
לחיים. האם היא תקבל אתכם כפי שאתם משום שהיא חשה בליבה שאתם
החברים שלה לחיים. ואם זה אכן כך הביאוה לכאן כדי שאבא ואמא
זקנים יוכלו לחבק את כלתם באהבה.
הבנתם? תפנו תמיד ותשאלו שוב, לאבא ולאמא יש הרבה ניסיון
בסיפור הזה. תודה אבא עונה לי דביר, אני לא בטוח אבל אולי אני
מתחיל להבין.
וחנה תולה בי עיניים צוחקות ושואלת: האם גרישה דיבר כאן הערב?
לך יש יותר שעות גרישה אמרתי, אבל לי יש הרבה מאד שעות עם
האשה של חיי. תגידי באמת את חברה שלי? אינך יודע? אתה הוא הסמל
שלי ואני היא הקשרית שלך, ויש לנו צו סיפוח בכיס!
ואכן לאחר שנים הופיע חיים בערב כשהוא גורר אחריו נערה, ואנו
רואים שרוחה בל עמה ונזכרנו מיד איך חנה עמדה לפני אמי...
ובסוקרנו את הנערה הנבוכה אמר חיים תכירו, זאת חגית. היא תהיה
כלתכם וגם חברתי ואהבתי לכל החיים. הסתכלתי על בני ושאלתיו,
סיפרת לה את הכל?
וחגית ענתה במקומו "אני יודעת הכל, על גרישה ועל נטליה וכל מה
שכרוך בכך! ומה שחשוב הוא שאני אוהבת את חיים כמו שהוא בלי שום
התניות" הצצתי בפניה הנבוכים, ועניתי לה "ברוכה את בבואך, את
היא הילדה שמעולם לא הייתה לנו!" וחנה נשקה אותה על מצחה.
את בר המצווה של שניהם נאלצנו לתפור לפי מידותינו ביודענו שהם
עלולים להישאל כל מיני שאלות מביכות, ובחרנו בדרך של התחמקות.
אמם הסבירה להם הסבר היטב מה הם חובותיו של נער המגיע לגיל זה,
בציינה שטכס חניכה דומה מצוי אצל מרבית אומות העולם, והסבירה
איך הנוהגים באומתנו, וגם הראתה להם את פרשת השבוע הנזכרת
בהקשר לבר המצווה שלהם והם למדו ביחד את הפרק ופרשוהו לפנימו
ולחוצו, גם הבאתי מי מחברי לעבודה שהיה חוזר בשאלה והתנדב לשתף
פעולה והוא למדם את טעמי המקרא, כשחנה מציינת שאלו הם בעצם
התווים המוסיקלים הראשונים עלי אדמות. ואז כשהכל היה מוכן ללכת
לנקודת המוקש והיא בית הכנסת, שאלתים: מה דעתכם, על נסיעת בר
מצווה משפחתית לחו"ל כולל דיסני לנד ושאר פיתויים במקום להוציא
את הכסף הרב על בית כנסת ואולם וכו'? ומי נער ולא יתפתה!
וכך דילגנו מעל משוכה זאת כשאני וחנה מרגישים רגש של אשמה על
השקר שבכך. ידענו היטב שהממסד הדתי יהא חסר רחמים לגבי נער
שאינו מ"בני-ברית" המנסה ללבוש תפילין ולאחוז בספר תורה,
ויחלנו בלבנו לעולם בו תהא יותר סובלנות בין כל הדתות.
וכאשר רצינו לחגוג את ניצחוננו הקטן, בדלגנו מעל אחד המוקשים
שריפדו את חיינו, ניחתה עלינו מהלומת המהלומות שמעולם לא
התאוששנו ממנה, ולעולם לא נסלח עליה, ואני יודע וראיתי זאת
בעיני איך בלילה אחד נחרצו קמטים סביב עיני יפתי.
שלשה חורפים של קור מקפיא ללא מחסה, כשאחריהם באים שלשה קיצים
רטובים ומלאי טחב של ביצות, לא הועילו לבריאותם של נטליה
וגרישה וכך היה שהם הלכו מאתנו הרבה לפני מועד מאה ועשרים
השנים כפי שאומרים הבריות. בוקר אחד טלפנה נטליה בהיסטריה
והודיעתנו שאינה מצליחה להעיר את גרישה. דהרנו לשם כשחנה שלי
עדיין בבגד השנה שלה, ופגשנו ברופא ליד המדרגות. "אל תרוצו
ילדי, זה נגמר..." פרצנו לחדר השינה, כשחנה כאילו הלם קרב נפל
עליה וכל פעולותיה הן כשל שעון שהסוללה שלו אוזלת. מדפי ספריו
שעטרו את הקירות הזכירו לה מיד שלא אביה הביולוגי היה, אבל
גדול מכך הוא היה אבי נשמתה! ופסי דמעות עבים חרצו את פניה.
ואילו אני הספקתי לנשק את מצחו הקר לפני אשר העלוהו לאלונקה
אשר תתחיל את דרכו כלפי מעלה. כאב עז צבט את לבי ביודעי שלאדם
זה הייתה מגרעת גדולה והיא צניעותו, שיכל היה להיות שאילולא
היא היה אולי מתברג בממסד הפוליטי, והיה הוא מתאים מעין כמוהו
למנהיג אשר היה מעז להושיט את ידו
לתפנית. ולבי שכאב עלי
שידר לי משך כל היום הארוך שבא לאחר מכן...
אבי אבי רכב ישראל
ופרשיו.
חנה שידיעתה בדיני ישראל הייתה רחבה ואפילו מאד, אבל נגועה
במשנתו ההומנית של אביה לא העלתה כלל בדעתה את אשר עתיד
להתרחש. ואילו אני שתקתי. מתוך היכרותי את סבי ז"ל שלא היה חרד
אלא סתם יהודי דתי, ידעתי היטב שלפעמים דתנו פניה צרות כקופה
של מחט. הכיתי את עצמי על חטא על שלא צפיתי זאת מראש, אך מה
לעשות, הן גרישה הפתיענו.
מלכתחילה הלך העניין יפה. פניתי לחברת קדישא והודעתי שחמי נפטר
והם זמנו אותי למשרדם שבבית העלמין כדי לבחור לו מקום. "זה
עולה כסף" אמר לי הרב הממונה בהתכוונו לחלקת הקבר. (ידעתי שלפי
חוקי המדינה חייב הביטוח הלאומי לשלם עבור החלקה), שאם לא כן
עלול אביכם למצוא עצמו ליד דלתו של בית השימוש, רחמנא ליצלן...
נשכתי את שפתי והסכמתי עמו שמה שמגיע לגרישה - זה הטוב ביותר!
מאחר וסיכמנו נקודה עסקית קטנה זו, פרס הרב מפה והראה באצבעו
צהובת הניקוטין, הנה כאן! יש כאן חלקה פנויה ליד הנתיב הראשי
ויש אפילו ברוש לידה ויש אפילו חלקה לידה לעתיד לבוא, שלא
תצטרכו חס וחלילה.
הם לא יודעים עלה מיד במחשבתי, אולי אצליח
לסדר משהו. והתחלתי לרקום את תוכניתי... כשמשהו באחורי גלגלתי
לוחש לי: "אתה הרי יודע שלעולם לא תצליח!" אך אני נשארתי דבק
בתכניתי.
כשקברנוהו לאחר הצהרים, ואני הלום צער וכל פרשי ישראל ורכביו
דוהרים בתוכי, משכה יד בשרוולי, ואני שבתוך עמי חי אני, אף
חיכיתי לכך שתבוא. זה יצלח! חשבתי, אין הם יודעים!...
"אתה הוא חתנו של הנפטר?" שמעתי את סגנו הזוטר של הרב. "האם
אינכם חושבים לכבד את האלמנה הכבודה שתחיה עד מאה ועשרים בעזרת
השם, בחלקת קבר ליד בעלה?" הנהנתי בראשי לאשור. והוא זמנני
לבוא למשרד בתום הטכס. "אני צריך עוד לסדר משהו, חכו לי רגע"
אמרתי למשפחתי המוחה, והלכתי למשרד. להפתעתי מחירה של החלקה
הסמוכה היה כפול! וכשמחיתי מחאה שהייתה מן השפה ולחוץ. נאמר לי
שיש כבר קופצים על חלקה זו... ואז הוצאתי את פנקס ההמחאות
ושילמתי בעבור שני החלקות כאחד, בדרשי קבלה וכתב המעיד על כך
שחלקה זוגית זו וזו שייכת למשפחתנו.
פנינו לביתנו תוך שהודענו לנטליה שבגלל היותה ידועת חולי אין
היא חוזרת לדירתה אלא עוברת להתגורר עמנו! נטליה התנגדה
נמרצות, ולא הואיל שם דבר לשנות את דעתה, וכאשר התכוננתי כבר
להיכנע כשאני חושב ביאוש על הלוגיקה הכרוכה בטיפול באמנו שעה
שהיא איננה בהישג ידנו, עלה רעיון במוחה של חנה, קו של תקיפות
ועקשנות חרץ את פניה הבוכים. היא תפשה בכתפיה של נטליה בתקיפות
ואמרה: "את חייבת לי אמא! פעם תפשת בצמתי עד ששורשי השער נקרעו
וגררת אותי על פני הדירה..." נטליה הביטה בחשש ואמרה: הרי סלחת
לי מזמן קטנטונת! וחנה שהכניסה ברגע זה שמינית של רוך לקולה
ענתה לה: "אני עדיין הקטנטונת שלך אמא, וכמו כן מפאת האהבה
שרחשנו שתינו לאבי, אין בדעתי כלל לתפוס בצמתך ולגרור אותך
אלינו..." גוון הקשיחות חזר לגרונה של אשתי והיא הוסיפה," אבל
אם לא תכבדי את בתך היחידה שאהבה אותך גם בשעה שמרטת את
שערותיה, ותעני לבקשתה ולבקשת בעלה ונכדייך ותחיי לשמחת כולנו
בדירתנו, אני... אני... אקח את סליחתי מאז בחזרה!" הפרטיזנית
הזקנה והקשוחה זקפה את מבטה בהפתעה. "רק קטנטונת אחת לי, ולא
אעמוד יותר בכעסה, לו יהי כן, אתגורר ליד נכדי...!" לרגע עמדה
שתיקה, ואז נפלה זוגתי בקול בכי גדול לזרועות אמה. "סלחי לי
אמי הורתי, הייתי עכשיו ילדה רעה, רעה מעין כמוה..." ונטליה
בלטפה את שערה של חנה אמרה לה: "ששש... קטנתי ששש... תמיד היית
ילדת החלומות של גרישה ושלי, אף אחד לא יכל לעשותך לרעה...
אולי את עקשנית, אבל זה מה שגרישה שלי אהב בך... ששש....
קטנטונת אל תבכי... אמך אהבה אותך אפילו כשהיית רחוק רחוק
בסיביר..." וניסתה לערסל בזרועותיה הכמושות את בתה כאילו
מחזיקה היא תינוקת.
העברנו את כל מה שנטליה חפצה בו לדירתנו. ורעותי שמה את ידה על
אלו מספריו של גרישה שחפצה בהם ותרמנו את יתרם לאוניברסיטה
הקרובה, והשכרנו את הדירה שהייתה בית ספרנו, של חנה ושלי.
למחרת הלכתי אצל עושה מצבות כדי להזמין את המצבה. כשהוברר לו
שמדובר בחלקה שהיא זוגית, אמר שבחשבון סופי היות ובשעת הקבורה
העתידית, שתרחק אי"ש, יהא צורך רק להוריד את המכסה הרי שמצבה
זוגית היא פתרון נאות, הסכמתי מיד לדעתו כי זה תאם את תוכניתי.
על פתק שרבטתי לו נוסח בזו הלשון:
פ"נ
אבינו וסבנו האהוב
גרשון (גרישה) פסחוביץ'
לוחם מחנך
ואיש ספר
לשאלתו מה לכתוב על פאתה השמאלית של המצבה, אמרתי כי בינתיים
נשאירה ריקה.
כשנה הסתובבה נטליה בביתנו כשהיא מדברת על גרישה שלה ועל היער
ועל הקטנטונת הנמצאת בסיביר והכאבים בכתפה שנוגעה בסכינו
המזוהם של גרישה שבו לפוקדה. ואני בראותי את האשה האמיצה
שהביאה חיים למשפחתי כשהיא הולכת ודועכת. ידעתי שהגל הבא של
הסופה קרב והולך, והוא כלל לא ידמה לזה שקדם לו!
מבעוד בוקר של אותו יום מקולל הרמתי טלפון לבית העלמין והודעתי
שחמותי נפטרה ושמבקש אני להכין את הקבר הזוגי שבאזור 2 גוש ג'
מספר 23 לקבורה. ומהצד השני נעניתי "חזור בבקשה על המספר אנחנו
צריכים לבדוק משהו..." וכבר אז ידעתי שתוכניתי לא צלחה.
וכשנעורה שפופרת הטלפון שבידי וקול אחר מאשר קודם אמר שיש
דברים שאינם נעשים בטלפון ואולי מוטב שאקפוץ למשרד ידעתי שיהא
עלי למסור דו"ח רציני עד מאד לנפש היחידה בחיי שאסור לי לצערה.
ישבתי במשרד מול הרב והוא אמר לי... " ובכן אתה הוא החתן של
פסחוביץ?" והוציא מהמגרה שלו כרטיס ביקור של בית העלמין הנוצרי
ביפו. "תתקשר אליהם, זהו המקום
לשכמותה..." אזני להטו לשמע
התיבה "לשכמותה" וברכתי את עצמי על שלא לקחתי עמי את חנה.
מניסיוני ידעתי שבמצבים כאלה חנה מהירת חמה היא. כבוד הרב
בודאי לא שם את ליבו לנאמר, אמרתי, אך יודע הוא שהיה בהם משום
ביזוי כבוד המת... " היא אינה נכללת במושג של בת-ברית" אמר.
אבל מכרתם לנו חלקת קבר וגם בנינו עליה בית לנפטרת, וכי לא
יכלתם לאמור לנו מראש? בטח טעה לו סגני, אתה יודע הרבה אנשים
עוברים פה ביום אחד, מוכנים אנו לקנות את החלקה בחזרה ונקב
בעבורה סכום שהיה כשליש ממחירה הנקוב! סירבתי. ואז אמר הרב חבל
על זמנך, יש לך כרגע לארגן לוויה. ולא תהיה זאת אצלנו בגלל
שיודע אתה
יש הלכה בישראל! ידעתי שזמני קצוב, וששום חוק
שבעולם ההזוי שנמצא בתחומי דתי לא ניצב לצדי, טרקתי מאחרי את
הדלת, והלכתי לארגן לוויה אחרת.
לא מיד נפתחה הסופה כשסיפרתי לה את אשר אירע, היא פערה עיניים
ואמרה "הרי שילמנו... קנינו... והם הבטיחו...!" ומיד דממה
והפכה למעין בובת בגדים קפואה. נאלצתי להלבישה ללוויה, כשהיא
הולכת אחרי כרובוט מאולף ופניה קפואות! וכשתם הטכס הזר לנו,
וחזרנו חפויי ראש לביתנו, פרצה מגרונה צעקה רמה...
"הם עלבו
באבא ואמא שלי! הם העליבו את גרישה...!" ורצה לחדר השינה כדי
לבכות. ואני שהייתי המום כמותה, חבטתי בידי חזור וחבוט בשולחן
המטבח! חנה בוכה! שעה לאחר שעה משעות הלילה ההוא כשראשה מונח
בשקע כתפי, ואני מלטף את שערה כדי להרגיעה. יש משהו מזעזע
בבכיו הרם של אדם מבוגר, ואני לוטף את שערה של נשמת חיי...
ששש... ילדה ... ששש.... לעיתים נרדמה מעייפות לעשר דקות ולאחר
מהן היה פורץ בכיה במשנה מרץ, "הם העליבו..." והעלבון מכרסם גם
בגופי ומפעם לפעם חונקות את גרוני הדמעות ולעיתים אף הצטרפתי
ליפחתה. איני זוכר באיזה שעה משעות אותו ליל שימורים קרה הדבר,
כעס תהומי השתלט עלי ולפתע נפלה עלי אותה תחושה כמו במלחמה
הרחוקה והארורה ההיא כשאני ניצב ליד מפקדי בזחל הפיקוד ותחושת
הזעם והכאב מחדדת את מחשבותיי ואני צלול לגמרי ומהיר החלטה! עד
הבוקר דהרו בראשי החלטות ופקודות מבצע וכשקמתי בבוקר והכעס
עוד אופף אותי ידעתי את אשר עלי לעשות!
למרות שסוף סוף נרדמה הערתיה באכזריות: התלבשי נשמתי! אמרתי
לה וזרקתי לעברה את השמלה השחורה ארוכת השרוול והוספתי לכך
צעיף משי שחור שמצאתי בדרך נס. ושעה שאני עוזר לה להתלבש,
דיברתי אליה כדבר אל ילדה... "את אוהבת אותי קשרית, אני יודע
את זה. ומה שתראי היום זה יהיה מגעיל, מה שתראי זה לא יהיה דני
שאת אוהבת ואני צריך אותך היום לצדי כתפאורה, אני הוא זה שאנהל
את ההצגה ואת רק תקשיבי... את מסכימה?" לאט לאט הנידה את ראשה
בהסכמה, "ובכן דעי לך שדבר אחד בטוח לא אצליח לעשות, לא אצליח
לגרום לכך שהם ישנו את החלטתם. אבל אנחנו הולכים ברגע זה לנסות
ולעשות מה שנקרא 'מזעור נזקים'". לאן אנחנו הולכים דני? "אנחנו
הולכים לדבר עם הרב..." "אני לא רוצה לראות את הפרצוף המלוכלך
שלו..." אני לא רוצה ללכת. מוטב שנלך, יפת עין שלי ונשקתי
לעיניה כדי למחות את הדמעות, גם אני לא רוצה לראות את השרץ
הזה, אבל טריק בידי, תנסי אותו גם את, כשנעמוד מולו נראה
מאחריו קצת חיוורים משהו את דמותם של שני האנשים שאהבנו, הם
יביטו בנו ואנחנו בהם... והם יחכו לראות איך בניהם משתדלים
לפחות, לעשות צדק. אני אשפיל את ראשי, אני לא אביט בו, אמרה
בבכי... ששש... ילדה אנחנו הולכים לנצח אותו.
אני עצמי הייתי המום מאשר מתרחש. אבל פחות או יותר, היתוש
שבאחורי ראשי זמזם לו משך שנה שלמה באזני את התרחיש. אך לחנה
לא היה את היתרון הזה, היא שחתה במכמני היהדות פי מאה מאשר
אני, אך סבלה מדבר אחד, השכלתה ונשמתה נשענו על משנתו ההומנית
של גרישה. ולמרות ששמעה ממנו את אשר ארע בשואה, האמינה כי יצר
לב האדם טוב הוא, האמן לא האמינה שכאן בארץ הזאת שהיא אוהבת עד
כלות נשמתה, יהיו קיימים בני אדם המסוגלים לעולל לה רעה כזאת!
ושברה היה כה גדול עד שלרגעים חשבתי כי נשמתה תיסדק עד כדי
אשפוז. אך כאשר צפה למולי דמותה במדי צבא מלוכלכים ושמן רובים
נוטף מצמתה. ידעתי בתוכי שנשמתה קשוחה היא, שהיא אמיצה והיא
תשרוד.
תכניתי התבססה בעיקרה על ידע שהרבנים שמונו לנהל בתי עלמין אין
הם מהשורה הראשונה וכנראה שגם לא מהשניה. וקיוותי ששנות גרישה
וחנה שעברתי יעזרו לי לנצח את כלי הקודש הקטן הזה בויכוח, וחוץ
מכך הכרתי את עצמי, תחושת הזעם שהמשיכה לפעפע בי גרמה
למחשבותיי להיות חדות בהירות ומהירות תגובה!
שלום ל
רבי! הצהרתי כמעט בעליזות כשנכנסנו. הוא הרים ראשו
מניירותיו. אה, זה אתה! באת למכור את חלקת הקבר העודפת שלך? לא
רבי! עניתיו. ומי זו אשה זו? שאל, אין זה נהוג שנשים... קטעתיו
באמרי: אשתי היא רבי, הלא תסלח לה? הלומת צער היא על מות אמה
ופחדה להישאר בביתה ולכן נגררה אחרי, היא לא תפריע לנו רבי!
ומה הביאכם לכאן?... ראה רבי, הבאנו אתמול את אימנו לקבורה
בבית העלמין הנוצרי כפי שיעצת לנו, אבל עליך לדעת שאין בדעתנו
להשלים עם כך ואנחנו מתכוננים להעביר לכאן את גופתה. לא תוכלו!
הרי אמרתי לך אתמול שבית עלמין זה של יהודים הוא! אנחנו
מתכוונים לפנות לבית הדין העליון, רבי, והוא יוציא צו שמותר
לנו להשתמש ברכושנו כאוות עינינו... הרב הסתכל בעיני ואמר: אתה
בחור נבון הנך ואתה יודע שזה יעלה לך ים של כסף וזה לא יעזור
לך!... משכתי בכתפי משיכה של ביטול, הכסף לא בעיה כבוד הרב, יש
לי! וחוץ מזה גם טיעונים הקשורים בהלכה בידינו... הרב הרים
גבותיו בתמיהה ואמר, לא יכול להיות!... ואני המשכתי בחופזה כדי
לא לתת לו זמן למחשבה. "ראה רבי, אם נלך אחורנית בשושלת
היוחסין של דוד המלך שכמקובל עלינו זרעו הוא שיוליד את המלך
המשיח, נגיע לאשה נוכריה בשם רות המואביה! ועכשיו עלתה בדעתי
המחשבה שסב סבו של מלכנו דוד ידע בהחלט שעה שבליל חם של קציר
כשיצרו תקפו והוא התגנב אל ערמת החיטים שבה ישנה בתמימות הנערה
הנוכריה שגם כפי שידוע לנו לא הייתה בבתוליה, בטוח שהוא ידע
שהוא פונה אל נוכריה, כי יום קודם לכן חקר את נערו ושאלו מי
היא הנערה המלקטת הזאת? ולכן חושב אני שההלכה היהודית מכבדת
מאד את הגויות הנספחות מפעם לפעם לעמנו שמא פעם יצא מהם אם לא
מלך המשיח, אז אולי רב גדול בתורה. חיוך פשט על פני הרב
באומרו: טעות בידך, גיורת הייתה הנערה, הנה כאן כתוב... והוא
החל למשוך את ספר התנ"ך ממגרת שולחנו, כשלבי צוהל בקרבי כי
ידעתי לאיזה פסוק הוא פונה. והרב החל להסיע את אצבע הניקוטין
שלו על פני הספר, הנה:
ותאמר רות, אל תפגעי בי לעזבך לשוב
מאחריך כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך, עמך עמי
ואלוהיך אלוהי: הרב צפה בי בזחיחות, אך היות והייתי מוכן לכך,
עניתיו ללא היסוס בנימת ההתפלספות של תלמידי ישיבה: אבל רבי
ומורי! אין פה מן ההוכחה, עומדות שלש נשים על פרשת דרכים בגבול
מואב יהודה ואחת מהן מבטחת שאי פעם תתגייר. האם באיזה שהוא
מקום כתוב שאמנם הגיור יצא אל הפועל? האם נערו של בועז סיפר לו
על כך? הן גיור צריך שיהא כהלכה! הרב הרהר לשניה והיות ולא היה
מן החכמים השתמש בטיעונם הנדוש של בני מינו שעה שנסתמות
טענותיהם, מן השכינה היה הדבר כדי להביא זרע למלך המשיח. אבל
רבי! טענתי בהתמרמרות בטוחים אנחנו שנינו שאין השכינה גילתה את
כוונותיה העתידיות לבועז שעה שהזדחל בליל חמסין חם לבין סדיניה
של נערה נוכריה! ואולי גם אימנו הנפטרת אמרה שם ביער בזמן
המלחמה לאבינו ז"ל כדברים האלה:
באשר תלך אלך ובאשר תלון אלין
כי עמך עמי ואלוהיך אלוהי? האם יתכן הדבר רבי ומורי כי ילדי
נושאים בזרעם את אחד מגדולי עמנו לעתיד לבא, והשכינה טרם גילתה
את אוזני? כסאה של חנה חרק ועשיתי לה בידי תנועת אזהרה, כשלבי
מפרפר בשמחה, כי ידעתי שבפעם הראשונה מזה 24 שעות צחקה מאחורי
רעלתה.
הרב הרהר כמחצית הדקה ואז אמר: בכל זאת לא תצליח, חבל על זמנך,
אבל ידעתי שהוא מבין עכשיו שהמשפט יהא ארוך וסבוך, אם כי בטוח
הוא שינצח. אין מה לעשות, גם אני ידעתי זאת.
ואז החלפתי כיוון, הן יודע כבוד הרב ששנת בחירות היא השנה! אין
זה מן העניין, ענני. כבוד הרב כאשר זורקים אבן לביצה, הרבה מאד
רפש ניתז לכל כוון וכנראה זה יהא משפט ארוך ארוך והעיתונים
והטלביזיה יחגגו וישלחו צוותי חקירה סנסציוניים. זה לא טוב
כבוד הרב, מאד לא טוב, לפחות שלשה מנדטים! אין לנו מה להסתיר!
ענה הרב,
אין?? שאלתיו. האם הנכם מחזירים לרוכשי החלקות את
מה שהביטוח הלאומי משלם לכם? האם כולם יודעים איך אתם משווקים
את החלקות האלה בצורה אגרסיבית באמצע ההלוויה תוך לחץ על
רגשותיהם של האבלים? בטוח אני שקהל קוראי העיתון ירצה לדעת מה
גודל התלוש שלכם? ועל כמה הצהרתם למס הכנסה! וכנראה יהיו אלו
בחירת שמחות ביותר.
הרב פניו האדימו וניכר היה שרוצה הוא להשליכני מלשכתו, ידעתי
בחוש שלפחות חלק מהאשמות שהטחתי במוסדו נכונות המה, ואילו הוא
ידע יותר ממני. וכשחכך בדעתו החליט לכבוש את כעסו ושאלני, ובכן
מה רוצה הנך אדוני? ראה כבוד הרב אמרתי, אשתי שהיא נוכריה כלל
לא אכפת לה שאמה קבורה בבית הקברות הנוצרי. אך היא עומדת על כך
שנפנה לבית המשפט משום שהיא כועסת על הפסד הממון שהפסדנו
ברכישת החלקה ובבניית המצבה. ומה שאני אומר לך יעלה לי במריבה
בין בעל ואשה! עדיין נשמרה בידי גרסה דינקותא. ולבי מיצר עד
מאד על שעלי לבזות בבית משפט חילוני את דתנו הקדושה! ולכן היות
ויודעים שנינו כי בבתי העלמין נמצאים אך שרידיהם הארציים של
הנפטרים והם בבחינת קליפות מחוסרות תוכן לא אכפת לי כלל היכן
חמותי נטמנה. רוצה אני רק הסדר שישים מחסום לפיה של זוגתי, הן
יודע כבוד הרב כי תשע קבין של שיחה נטלו הנשים, ואילו בצעקות
הן עשר. ולכן עלינו למצוא שימוש הולם בנושא הנידון באותה חלקה
מיותרת שלי! ולכן מציע אני שנכתוב על צידה השמאלי הריק של
המצבה, שהיא יד וזכר לאמנו - בלא שתהא גופת נכריה מתחתיה! אין
זה נהוג להזכיר נוכרים בבית עלמין יהודי, ענה הרב. ולכן,
אמרתי: לא יוזכר על המצבה שהיד שהוקמה כאן היא לאישה שאינה
מבנות בריתנו! אבל אני אדע על כך, ואין זה מן היאות, ענה הרב.
"שמע נא רבי!" אמרתי: בכניסתי לבית העלמין ראיתי כי שער הכניסה
צבעו התקלף והוא מחליד, האם יותר לי מתוך רחשי כבוד בלבד לשלוח
לכאן את הצבעי האישי שלי על מנת שיצבע אותו ויבדוק גם את צירי
הדלתות? נפלה שתיקה, כשהרב סוקרני בעיני וכשהחליט שאני אמין
לטעמו אמר: אין זה מן המנהג במקומנו כי יש לנו איש ירא שמיים
אשר הוא הצבע הקבוע שלנו. ובכן, אמרתי: יעשה נא הוא את העבודה
ואני אשלם את שכרו! והרב החל לפשפש בניירותיו כדי למצוא מהי
הצעת המחיר שהוצעה לצביעת השער, וכשנקב בסכום שהיה מספיק כדי
לעשות שיפוץ לדירה שלמה, הוצאתי את פנקס ההמחאות שלי ושמתיו
לפני יחד עם העט, ועל פתק שהכינותי רשמתי,
לזכר אשתו
לוחמת ואם
נטליה פסחוביץ' (פופוב)
שלא זכתה לקבר ישראל
האם הנוסח מקובל על כבודו? הרב מחה על שאנו נקרא פסחוביץ'
לנוכריה, אבל כבוד הרב, אמרתי, הרי זה מחמת
עינא בישא, שאם
נשמיט את המילה הזאת הרי שיחשבו הבריות שהקמנו יד לנוכריה!...
ובראותי אותו נועץ עיניו בפנקס ההמחאות, תפסתי בפדחתי, כבוד
הרב כמעט ושכחתי. רשמתי את הסכום הנדרש ואילו את התאריך דחיתי
לשבוע ימים והשארתי את הסעיף "לפקודת" פתוח מחמת אותה עינא
בישא, ואמרתי: רבי, מחר כשיבוא עושה מצבות לחקוק את הכתובת
אקווה שלא יהיו בעיות בדבר שאם לא כן עלול אני שלא לצבוע את
השער.
קמתי כשאני נוטל את כף ידו צהובת הניקוטין ונשקתי לגב ידו כמו
שעושים לגדולים בתורה.
שכל חריף לך אדוני, אמר הרב וגם יודע הנך פרק בתורתנו, האם
למדת פעם באיזה שהיא ישיבה?... זיק של ממזריות זרח במוחי
ועניתיו: "איך זה שהרגשת רבי! היה הייתי מחסידיו של
הרבי
מפריפט..." מעולם לא שמעתי את שמעו, אמר הרב... זוהי חצר
חסידים זעירה בצפת! עניתיו, ומה גרם לכבודו שהתפקר, האין זה
חבל? הנדתי בכתפי ניד כאילו מזלזל לעברה של חנה ואמרתי בצער
מעושה: "מה לעשות רבי, עיניה הכחולות של השיקסע העבירוני על
יצרי..."
ומאחר וקלטתי את מבטו המהיר המחפש את עיניה הכחולות של אשתי,
החלטתי שאפילו בשרץ זה יש מה שהוא מהאנושי. יצאתי בצעד מהיר
וכשהייתי סוף סוף מעבר לדלת פתחתי בריצה לעבר הבירזיה, גועל
עבר בתוכי... ושטפתי את פני ידי ופי כדי למחות את זכר
הניקוטין. הרגש הרגשתי כאילו חזרתי מהמלחמה והריני פורץ אל
המקלחת.
יד נגעה בכתפי, סבתי על עקבי וחולצתי לחה ממים. חנה שהפשילה
מעל שערה את הצעיף השחור, הביטה בי שעל פניה נסוך עצב רב. אך
עיניה הכחולות שצפו בי שוב הייתה בהם חיות, ובלבי חשתי תחושה
גדולה של הקלה. לאמיתו של דבר כבודה של נטליה היה חשוב מאד
בעיני, אך זאת הייתה מטרתי המשנית. יצא יצאתי בראש ובראשונה
להציל את נשמתה הנסדקת של בת זוגי. הרמתי אצבעי אל שפתי לבל
תדבר, ומשכתיה מחוץ למתחם בית העלמין...
...היא תלתה בי את עיניה ונעצבתי לראות קמטים שלא היו קודם.
אבל היא עמדה מולי, והאומץ שאפיין תמיד את אישיותה ניבט מפניה.
"תודה לך אלי, אלוהי כל העמים, על שדאגת לשפיות דעתה ...!"
"האם אתה הוא הגבר שלי? מעולם לא חשבתי שאחיה עם אדם שיודע
לשקר, לכחש, ולתת שוחד...!" תפסתי בכתפיה והנחתי את ראשה על
כתפי ותוך שאני לוטף את שערה אמרתי: לא יפתי, אני עדיין הסמל
שלך, בדיוק כמו אז בפלגה ו', מה שראית לא אני הוא, פשוט נאלצתי
להיכנס לחצרם של
התנים וכדי שלא יבלעוני חיים, הפכתי לדקה
לצבוע, וכך שרדתי! "ומהיכן שאבת את התשובות שהשבת לרב?" אמם
של בני, אמרתי: גרישה ונטליה עמדו בפנים חיוורות מאחרי הרב
וגרישה אף חבק את כתפה, ולעיתים כאשר סבב, ראיתי את תת המקלע
הפיני שלו, ושניהם שוב צעירים היו. וגרישה צפה מראש את
מחשבותיי והניד ראש שעה שקו מחשבותיי תאם לדעתו! האם ראית זאת
גם את? חנה התבוננה בי בהפתעה "חשבתי שרק אני רואה אותם,
ופחדתי לספר לך על כך שמא תחשוב כי יצאתי מדעתי!"
חנה שלי! אמרתי לה, את יודעת היטב ששנינו ראינו רק מה
שרצינו
לראות! אבל מה שלימדנו המראה היה שאהובינו לא נתנו לגדרות של
בתי עלמין ושל אמונות עבשות להפריד בינהם. הם שוב ביחד וצעירים
הם!" גלי מחשבה זעירים החלו להתגלגל על פניה היפות שכמה קמטים
נוספו להן, "אם כך למה היינו צריכים לתת את מיטב כספנו לרודף
הבצע הזה?..." הושבתיה על ספסלו הריק של מוכר הפרחים, ואמרתי:
בני האדם נוהגים לטמון את מתיהם האהובים כשהם צמודים אחד לשני
מתוך טעמי נוחות, כשהם באים להזכיר את אביהם הם גם זוכרים את
אמם, והם זוכרים גם זוכרים שאבא ואמא שלהם מאד אהבו איש את
רעהו. ילדיהם של אותם אנשים כבר אינם זוכרים זאת בברור על סבם
וסבתם, וילדיהם שלהם אף אינם יודעים זאת כלל. ואנו היינו
זקוקים לכיתוב על מצבתה של אמך, כדי שדביר וחיים שלנו יזכרו!
"אבל לנו זה יצא אחרת..." מחתה. אני יודע זאת ושנינו מאד
כועסים, ולעולם לא נסלח... אבל תוכניתי עדיין לא נסתיימה, את
איתי? נלחם ביחד? חנה הנידה ראש בהחלטיות. אנחנו נכנסים
למכונית אמרתי, ונהגתי לתוך בית הקברות הכי קרוב שיכלתי לקברו
של גרישה, הוצאתי מתוך תא המטען של המכונית דלי וכף של טייחים,
וגירדתי לתוך הדלי אדמה מקברו של גרישה. אתה השתגעת דני? מה
אתה עושה?... חכי ותראי, סבלנות! ונהגתי את מכוניתנו לבית
הקברות הנוצרי. הרקתי את דלי האדמה על תלולית קברה של נטליה,
ומילאתיו בחזרה באדמה מתלוליתה. חזרנו לקברו של גרישה והריקותי
את האדמה על הקבר. הישרתי מבט לכתובת שעל מצבתו ואמרתי בקול,
כשלאחר מילתי הראשונה החלה חנה לחזור על מילותי.
"גרישה שלנו,
אני יודע שרואה הנך כעת את ילדת חלומותיך וחתנך שעשו כמיטב
יכלתם למנוע ממך את אשר עשו לאשתך ואמנו נטליה, כולנו יודעים
וכך גם למדנו ממך, שאין אדמת קודש יהודית כמו שאין גם נוצרית.
אדמת האל כולה היא, הנמצא בלבות כל ברואיו! מבקשים אנו סליחה
על כך שלא צלח הדבר בידינו, ואנו מבטיחים לך שמדי שנה, נביא
אליך מאדמתו של האל שליד אשתך, ונחזיר אליה מאדמת האל הנמצאת
לידך! אנחנו ונכדיך וניניך. עד אשר יבינו כל בני האדם שמגדל
הבבל שקם מזה דורות בליבותיהם מקסם שווא הוא! בתך וחתנך
מבטיחים לך גם להצטרף לכל עמותה וארגון ולהפוך כל אבן על מנת
להלחם למען אשר לא יקרו דברים כאלה גם לאחרים!"
פניתי לחנה ואמרתי לה: סיימנו, אהובה! בואי וניסע הביתה לראות
אם נכדיו של גרישה עדיין עמנו הם.
כשנכנסנו לחדרנו, ואני הלום עייפות מליל השימורים והמאמץ
המחשבתי שחוויתי, הרימה חנה את ידה ולטפה את לחיי בדיוק כמו אז
בחדר הקשר. "עשר שנים חיכיתי לך בעקשנות וללא תקווה רבה, ורק
היום למדתי למה לבי העיקש רצה רק בך! תודה לך דני! אתה הוא
חברי למסע החיים...!" "אין הבעת תודה נהוגה בקרב חברים למסע,
קשרית שלי, נשמה אחת הננו..." וחיבקתיה. היא הרימה מבט ושמץ
של זהרורים בעיניה. "האם באמת עיניה הכחולות של השיקסע העבירוך
על יצרך?" ליטפתי את מצחה ואמרתי: ששש... מכשפה קטנה, שנינו
הולכים לישון כמו ילדים טובים, האינך זוכרת שלילה שלם בכית?!
להפתעתי לא זכרה זאת כלל והיא הייתה אמינה בהצהירה זאת. לילה
זה נשמט לחלוטין מזיכרונה. ורק אז תפסתי בבהלה כמה קרוב הייתי
לאבדה.
תוך שניות ספורות נרדמה כתינוקת כשראשה בשקע כתפי. ואני לפני
אשר נרדמתי ליטפתי את שערה... ששש... קטנטונת ששש... יותר לא
יעשו לנו את זה. בפעם הבאה נהיה מוכנים!
לפנות בוקר נעורה בבהלה משנתה, ונאחזה בי כשהיא רועדת,"דני! הם
יעשו את זה גם לנו..." לא ילדה, הם לא יוכלו אמרתי, צלצלתי
למוישיק בקיבוץ, הוא עכשיו המזכיר, וספרתי לו את אשר אירע...
והוא כעס מאד, קודם על הדתיים ואחר על שנינו על שלא קברנו
בזמנו את גרישה אצלם והיינו מונעים מעצמנו את עגמת הנפש הזאת.
וכשאמרתי לו שגם את ואני באותה סירה ממש, ענה לי מוישיק...
שניכם חברינו עוד מאז ימי פלגה ו' וכמו כן יודע אני שהלכתם
מאתנו כשאתם פגועים ושלא כל כך באשמתכם, ואני חש שאני חב לכם
משהו, תמיד תמיד תהיו רצויים בחברתנו! ובבא יומי אהיה גאה לשכב
ביודעי שבשורה השניה ממול מחכה מקום לשני קופים שכמותכם!
ולעקרו של דבר מחר נבוא מספר מחבריכם כדי לנחם את חנה, כי אני
ממש סקרן לדעת אם עדיין צמתה טבולה בגריז! חנה החזירה את ראשה
בעייפות אל כתפי, אתה הוא הגבר של חיי! ושוב נפלה עליה
התרדמה.
עם בוקר הייתה שוב האשה שמלפני הסערה. שוב הייתה החלטית ומהירת
מחשבה. וכשרכנה עלי כדי להעירני, הצצתי בפניה ולבי נכמר למראה
אשר ראיתי! כמה פסים של לובן היו בשערה הצהוב, ושלשה קמטים
כמוהם כשפמו של החתול ליד זוויות עיניה. כמו מעצמה התרוממה ידי
וניסיתי להחליק את הקמטים ששינוה. חנה תפשה בכף ידי ואמרה לי:
ראיתי זאת הבוקר במראה, מחר אלך אל הספר ואצבע את שערי, יש לי
הזדמנות להפתיע אותך, ההיית רוצה אשה ג'ינג'ית? שלא תעזי,
עניתי, היי בבקשה כאשר היית! וניסיתי שוב להחליק את הקמטים,
ושוב עצרה בעדי, לא כך עושים זאת, ישנה שיטה בידי. ואיזו היא?
שאלתי. "עצום את עיניך... אתה נמצא בחדר הקשר. ומדדה במבוכה
מרגל לרגל, ועכשיו אמור אחרי בלי לפתוח עיניים,
אני רוצה את
הסטירה שלי, קשרית..." בחיוך חזרתי על דבריה, "אפשר לפתוח
עיניים, סמל!" ולטפה בידה את פני. ומה ראית? שאלתני... את
הקשרית היפה ביותר בכל החטיבה, אבל זאת כמובן רק אשליה!... ופה
אתה טועה בגדול, דני! אמרה בהתמרמרות, כשאני מביטה בך גם היום,
תמיד אראה את הילד היפה ביותר בכיתה, או את סמל הסיירים המדרבן
את כתתו לדחוף את הקומנדקר, ואתה אינך רואה תמיד את הקשרית!
וכשזהרורי צחוק בעיניה אמרה לי: עדיין חייב אתה לי הסבר...
הגד, מה הסיפור הזה בקשר לעיניה הכחולות של השיקסע? בואי הנה
מכשפה ואסביר לך אמרתי.
...כשקמנו שלחתי יד לשערה ושאלתיה: זעזוע קשה עברנו, אישתי,
מולדתנו הכתה בנו בחזקה, אני יודע שאת בחרת בה מרצונך, ואת
יודעת הרי שהעולם גדול הוא...
חנה קטעה את דברי בחריפות ובפנים חמורות אמרה: מולדת איננה
גרביים, דני! בתרבות שממנה הגעתי לכאן כדי למצוא את המולדת
שבחרתי לקשור אליה את גורלי נהוג לומר שמולדת כמוה כאמא! מולדת
היא געגועי נפש לנופה, מולדת היא חבל הטבור שקושר אדם לעולמו!
וכשנטליה גררה אותי על פני הדירה בצמתי וחשתי שעוד מעט קרקפתי
נתלשת, לשניה לא הפסקתי לאהוב אותה כי ידעתי שהיא אמי הורתי!
ומיד לאחר שיעורו הראשון של גרישה, כבר סלחתי והמשכתי לאהוב
אותה. ועכשיו אמא מולדת זו סטרה לי, וסטירתה היא כמכוות אש על
פני. אבל זאת מולדתי שלי! כשהיה לי טוב הייתי לצידה וכעת כשרע
לי, עדין אם ומולדת היא לי, ודבריך לגרישה בבית העלמין היו
בעיני כמו שיעורו הראשון של גרישה. זאת היא ארצי, דני! ושאני
שומעת על כל מיני אנשים שפונים אל שגרירויות ארץ המוצא של
משפחתם כדי לסדר לעצמם ליתר בטחון דרכון נוסף על הישראלי
שברשותם, אני מתמלאת בכעס, כי לא לשם כך חזרו הוריך לכאן לאחר
שנות הגלות. הם חזרו כדי שיהיה ברשותם דרכון ישראלי שהם יהיו
גאים בו ובמולדת שהוא מיצג. ושלעולם לא יפקפקו באהבתם את
מולדתם. שנינו נמשיך לאהוב את מולדתנו ללא תנאים דני! ונצא
שנינו לקרב שיתקן את העולות שיש בה לעיתים, כדי שתהא ראויה
יותר לאהבתנו! ואז נקום ונלחם למען תהיה עוד יותר ראויה!
הבטתי אל פניה הלוהבות. מעולם לא הכרתי פן זה של אשתי ואני
חשבתי לתומי שאני מכירה עד לאחרון הנמשים. 35 שנה אנו כבר ביחד
והיא עדיין אותה חיילת בצמה צהובה על גבי הסלע הלבן! כבר לא
תמימה כי חוותה אי אילו דברים בחייה, אך לרגע לא נפגמה אהבתה
לסובב אותה. לאדמה הדוויה, שבסך הכל הייתה לבית שאינו מסביר
פנים במיוחד לבני עמה מזה 4000 שנה, אבל הם אהבוה, כי הייתה
ביתם היחיד! ויתר מתמיד אהבתיה יען כי אהבה כמוני את ארץ אהבתי
זו, אשר בשאתי עיני לדגלה, זכרתי את אוהליה של פלגה ו' וסלע
השולחן הלבן... ולא זכרתי את כל הרע אשר קרה אותה בשנים שחלפו
מאז.
כבר כחצי שנה אני מוביל את גיא הקטן כל בוקר לגן. ואף סופר לי
שבימים שנבצר ממני הדבר, הוא מסרב ללכת לשם באומרו שסבא זה חלק
מכל העניין! וכשחוזר הנני משם, דואגת חנה שמעיינות המרץ שלה
מעולם לא נדלים להטיל עלי מטלות שונות כמו צחצוח החלון והברשת
השטיח. ושבוע לאחר צאתי לגמלאות הטילה עלי לקנות אלבומים
ולהתחיל לסדר את תמונות המשפחה. וכך ישוב הייתי כארבעה חדשים
בוחן כל תמונה לאן לסווגה. הנה חנה בצמתה, והנה הקומנדקר שלי
מאז, דביר כתינוק וחיים בגן הילדים, וחנה המספרת סיפור
לאפרוחיה כשהם עטופים בכסת הגדולה. דביר במדי חיל האוויר,
וחיים בעיניים עייפות ובכומתה אדומה לאחר מסע הכומתה, ועוד פעם
חיים כקצין צנחנים בלבנון! ופתע נעצרתי, כי מהערמה נשרה תמונתם
של חיים וחגית מתחת לחופה וחגית עיניה עצובות...
...כשבועיים נאבקה חגית בהוריה לשכנעם שיבואו לחתונת בתם למרות
שהזמינה רב שאינו אורתודוכסי, והם שלא שמעו בחייהם על כזו
שערורייה סרבו! ולבסוף אמרה אמה שאולי תבוא אך אינה מבטיחה זאת
גם לגבי אבא, וכעת עמדה חגית מתחת לחופתה, כשדודתה היא שהובילה
אותה לשם! קו של עיקשות נמתח על פני הנערה שלה באומרה... "לא
אכפת לי כלום, כל זמן שחיים עומד לצדי..." אך עצב ותחושת עלבון
נבטו מפניה!
... וכעבור שנתיים כשבאנו חסרי נשימה אל פתחו של בית היולדות
כדי לחבוק את בכור נכדינו, פגשנו לפני השער את אמה עומדת בפנים
חיוורות. ובראותה אותנו כבשה את מבטה אל חרטומי נעליה ואמרה:
"אני רוצה לבקש סליחה ...". חנה ניגשה אליה, והרימה בעדינות את
סנטרה כדי שתדברנה פנים אל פנים, ואמרה לה: "אף פעם לא כעסנו,
מרים, הבנו את זה היטב, כי דברים דומים קרו גם לנו! את הסליחה
את צריכה לבקש מבתך שהיא גם בתנו, על שהעבירה את הלילה שאמור
היה להיות המאושר בחייה בדמעות! לכי מרים, עלי את ראשונה,
אנחנו נחכה, ראי את ראשונה את נכדנו..." אני מפחדת, לחשה מרים.
"לכי מרים! ציוותה אותה חנה, אין לך מה לפחד! היא תסלח לך.
בנות תמיד סולחות לאימותיהן, אני יודעת זאת!" וכשירדה לאחר שעה
פסעה לעומתנו ואמרה: "תודה לך חנה, הוא מתוק!" וברחה כדי שלא
נראה את דמעותיה.
ולאחר זמן כשאלתי את חגית אם מותר לי לדעת מה קרה שם... היא
סיפרה: "אמא ניגשה למיטתי בעיניים מושפלות ופחדה להוציא מלה
מפיה, ודמעות זלגו על לחייה, לקחתי את ידה לתוך ידי ואמרתי:
זיכרונות דבר בלתי מחיק הוא! אבל יש רק אמא אחת לאדם ואי אפשר
שלא לסלוח לה, כבר שנתיים אני מחכה לרגע בו אוכל לומר לך שאני
סולחת, אבל מהיום אתחיל גם לנסות לשכוח! הנה אמא, תחזיקי את
נכדך! ותקעתי לה את בועז לידים."
כשבועיים לאחר שבועז נולד, דפקה יד מהוססת על דלתנו וכשפתחתיה
משפחת ניר הייתה למולי. מותר להיכנס? שאל דוד? ודאי הרי אתם
המחותנים שלנו! "דבר כבר!" דרבנה מרים את בעלה לאחר שישבו:
"ראו נא דני וחנה..." אמר דוד "... אנחנו יודעים שעשינו מעשה
שלא יסולח. ולהפתעתנו בתנו סלחה לנו, וכעת באנו לבקש את האנשים
שהיו משך שנתיים לבתנו, לא רק חמה וחמותה אלא גם אביה ואמה
במקום אלה שהיא חשבה שאבדה, שיסלחו לנו אף הם!..." אף פעם לא
כעסנו דוד, עניתיו, יכל אתה לתאר לך בקלות שדברים דומים קרו
לשנינו כזוג צעיר, ולא הופתענו, ואם חגית בתנו סלחה להורים
שהולידו אותה, מי אנחנו שנשמור טינה!
וחנה הוסיפה בפתחה את בר המשקאות: עלינו להרים כוסית, כי היום
היינו למשפחה אחת!
אך דוד לא נרגע ושאלני: האם עדיין בידיכם חשבונות החתונה?
הייתי רוצה להחזיר לכם את חלקי. וחנה ענתה במהירות: "כבר
שילמתם! הן נתתם לנו בת, כלה ונכד! האם זה לא מספיק?" אם לא
תיקחו את כספי לעולם לא אוכל הישיר אליכם את מבטי. והן רוצים
אנו להיות למשפחה אחת, ענה לה דוד. חשבתי לרגע ואמרתי... "ראה
דוד, החתונה היא בעברנו, ואילו עתה פנינו לעתיד, ואילו מצבם של
בנינו דחוק. בשנתיים אלו כשעקבתי אחרי בתכם, הרי שכל פעם
שראיתי עננה על פניה ידעתי שחגית נזכרה בביתה ובהוריה. לרגע
חשבתי שתתנו לחגית ולחיים את הכסף הזה אבל מיד התחרטתי, כי
ידעתי שחגית תחשוב שאתם מתכוונים לקנות את סליחתה בכסף. עד
היום היו שניהם נדים ממקום למקום על גבי אופניים ולא ראו בך כל
רע, אבל כעת משנולד נכדנו הפך הדבר לבלתי אפשרי, ומכוניתנו
מבלה בביתם יותר מאשר בחצרנו. והבוקר חנה ואני ניהלנו בינינו
שיחה האם יכולים אנו לקנות לבנינו את הרכב שהם צריכים לו,
וכשבדקנו את החשבון הסתבר לנו שאנו יכולים לקנות רכב שיסע ק"מ
אחד ויעצור שניים. וכך מחקנו זאת כרעיון בלתי מעשי. אין ילדינו
חייבים לדעת על השיחה הזאת ועל החשבונות שבין משפחותינו, ולכן
חשבתי שאני אתן לך את הסכום הקטן שיש בידי למטרה זו, ואתה
תוסיף לכך כל סכום שיעלה בדעתך, ותקנה רכב שיהיה בהתאם לכיסם
ולכיסנו ותאמר לחגית ששתי המשפחות שיתפו ביניהם פעולה כדי לתת
להם מתנה ללידת בכורה. והמתנה תגדל בעיניה משום שהיא תראה שכל
המקורבים לה שוב אינם צהובים זה לזה!" דוד לחץ את ידי בתודה.
ואני הוספתי: בעוד שבועיים בל"ג בעומר נחגג שנתיים לנשואי
ילדינו, ותכננו לעשות מנגל גדול בחצר ביתנו, ואתם תגיעו גם כן.
כדי שחגית תראה במו עיניה שמה שהיה בעבר איננו יותר. ואל לכם
לפחד, השיקסע שלי מעולם לא הכניסה לביתה מזון שאינו כשר!
ועכשיו לחיים כי אנשים אחים אנחנו!
תקעתי את התמונה באלבום שייעדתי לאירועים משפחתיים. תוך שאני
מציין לעצמי שאם אעשה סיפור מכל תמונה העניין לא יסתיים לעולם.
ארבעה חדשים עסקתי בתמונות. ושנסתיים הסיפור התחלתי לשוטט לכל
מיני מקומות לאחר שהובלתי את גיא לגן. ויום אחד אמרה לי חנה
בתרעומת: איפה היית אתמול? נזקקתי לרכב והטלפון שלך היה כבוי.
ואז עניתי לה שישבתי על ספסל בגן של מקום עבודתי הישן. אני
יודעת אמרה, סיפרו לי שגם נרדמת כמו חיטיאר של ממש! וזה קצת
מוקדם לגילך. בוא סמל, נחפש שנינו מה לעשות! ומשכה אותי לחדר
השינה כשהיא מושכת מתוך שידתה את "קופסת הזיכרונות". פעם לפני
שנים בעוברנו ליד חנות מתנות, נשקפה לנו מתוך חלון הראווה תיבה
בדומה לתיבת אוצרות של שודדי ים, כזאת עם מכסה קמור וחישוקי
ברזל. חנה נתנה עינה בתיבה הממוזערת ואמרה אני צריכה אותה!
בשביל מה? שאלתיה, זה בשביל הזיכרונות שלי, אמרה, והיות ואין
מתווכחים עם אשה... קניתי. מעולם לא עלה בדעתי לפותחה כי
התייחסתי אליה כמו ליומן אישי של אדם, ואילו כעת פתחה חנה את
תיבת האוצרות שלה וריח נפטלין עלה באפי. לאט לאט הוציאה חפץ
לאחר חפץ. תליון הצלב שלה, גרישה ונטליה ביום חתונתם, תמונה
קבוצתית של כתתה בבית היתומים כשכולם קרוחים מחמת הכינים,
המדליה של גרישה, תג יחידת הקשר שלה, ולפתע פערתי את פי בהפתעה
למראה כומתת הסיירים השחורה שלי! ואף לדסקיות הישנות שלי מצאה
מקום. תמונתה של סבתא לאה אמי! ולבסוף שלתה מהתחתית חבילה
שטוחה ומלבנית עטופה בנייר משי וקשורה בסרט ורוד... פתח את זה
דני! משכתי בלולאת הסרט וקילפתי בזהירות את המעטפת. פתק מלבני
נשר הימנה הרמתיו וניכר היה בו שהוא בן כמה עשרות שנים ובקושי
ניתן היה לקרא את אשר נכתב בו... הדלקתי את המנורה הגדולה
וחבשתי את משקפי הקריאה שלי...
לנערתי, היפה בקשריות שבכל החטיבה
היות ונבצר ממני לתת לך טבעת אירוסין
כתבתי לך סיפור קצר כמקדמה!
יש עוד! אמרה, וכשקילפתי את יתרת החבילה אמרתי, זה רק טפסי
אפסנאות ישנים... זה כתוב על גב הטפסים... ומנין לך את זה? מי
שהוא השאיר את זה מתחת למפתח המורס שלי וברח כי הוא התבייש.
אמרה וצחקה. (לעולם לא קנינו את טבעת האירוסין, נדברנו לעשות
זאת במשכורת הצבאית הבאה, אבל חופשתנו המשותפת בתל אביב כל כך
מצאה חן בעינינו. כך שהתחלנו לאסוף את הלירות שלנו לעוד חופשה
ולעוד אחת עד שהעניין נשכח!). קרא את זה דני! אמרה בלשון
תקיפה... הפכתי את הדפים שהחלו כבר להתפורר והחילותי לקרא:
הסטירה
קר... קיללתי חרש והתהפכתי בתוך שק השינה...
אתה זוכר את זה? 45 שנה לא העליתי זאת בזיכרוני אבל עתה
נזכרתי! קרא עד הסוף, אמרה לי. בקושי פענחתי את שרבוטי העפרון
על גבי הנייר הצבאי הזול, כשסיימתי אמרתי לה: ראי אהובה, זהו
סיפור על איך שנפגשנו. אבל לאמיתו של דבר אם מישהו זר יקרא זאת
יגיד ובצדק שזוהי יצירת בוסר בנאלית, ארכאית, נאיבית בעקרה
ואשר פזורים בה משפטים מפוצצים מעלי גיחוך! הזהר לך! אתה מדבר
על מתנת האירוסין שלי! מתנת האירוסין הכי יפה שקבלה אי פעם
נערה!... נשקתי לה על מצחה ואמרתי: טוב. בואי נעטוף את זה,
ונחזיר לתיבת הזיכרונות. וחנה הביטה אלי ואמרה: אי אפשר דני...
עוד לא כתבת לזה את הסוף! את משוגעת איזה סוף יכל להיות לזה?
לא סיפרת על 45 השנים שעברו מאז. עלינו, על הילדים, על סבתא
לאה גרישה ונטליה, על הארץ שלנו ומה אשר קרה פה בשנים אלו, על
תקוותינו ועל אכזבותינו, על השלום ועל המלחמות... על ה כ ו ל!
יש לך זמזומים בשכל, ממתי אני כותב סיפורים?!... כתבת את זה.
ובמשך 45 שנה כתבת ברכות מקסימות לחתונות וימי הולדת ופעם
אפילו כתבת לחיים עבודה לבית הספר בלי שתרשה לו להגיש אותה כדי
שיראה איך צריכים לכתוב! אני היא זאת היודעת לדבר. אבל אתה הוא
זה אשר יודע לכתוב! אני לא יודע לכתוב! שניתי. פעם שאלתי אותך
איך יצאה לך כל כך יפה ומוצלח הברכה שכתבת ואמרת לי שזה בכלל
לא בעיה... צריך רק למצוא את המשפט הראשון, והוא מושך אחריו
את הבא אחריו, עד שהברכה נגמרת...
וחנה גררה אותי לעבר המחשב. העלתה ביד אמונה את מעבד התמלילים,
והטילה אותי אל הכסא... תתחיל! ציוותה אותי. את משוגעת!
אני
רוצה את המשפט הראשון!
אצבעי נגעה בהססנות במקלדת, והיות וידעתי שהיא מאחורי, התחלתי
להקיש לאט לאט באצבע אחת...
מעולם לא המריתי את פי חנתי, יען כי בטירוף אהבתיה...
דמעה נשרה על עורפי...
תסתלקי מפה מכשפה! האינך רואה שאת מפריעה לי? וחנה רצה מתוך
החדר כשהיא צוחקת.
ולאט לאט החלה המקלדת לנקוש כאילו מעצמה... כשמשפט אחד מושך את
חברו הבא אחריו...
אורי פרכטר , רחובות, 2.2.2004
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.