ולמה כתבתי.
לפני 45 שנה בהיותי בן 21 וחבר קיבוץ עין גב עלתה בראשי המחשבה
שאולי כדאי שאכתוב סיפור. במשך כמה ימים כתבתי ומחקתי ושלחתי
את סיפורי שקראתיו הסטירה לשבועון הנוער העובד "במעלה" כי
חשבתי שאם הוא יודפס זה יהיה סימן שהוא טוב. כשקראתי את שלשת
הגליונות בהם הוא הודפס בהמשכים, הגעתי למסקנה שאינני סופר,
ושזה גרוע, פתטי נאיבי ומלא סיסמאות אולי כמו של ה"פראבדה"
והקריירה הספרותית שלי נגזמה באיבה.
לפני כ17 שנה מצא בני את הסיפור המודפס וקרא אותו. ולפני חודש
ברצונו להתגאות בכישוריו של אביו לפני האישה שאתו חיפש את
הגיליונות הישנים של אותו שבועון. כשנמצאו והם צהובי 45
שנותיהם וממש נשברים ולא ניתנים לקריאה, הפגיע בי בני שאקליד
אותן למחשב כדי שחברתו תוכל לקרא.
כשסיימתי בשעת ליל מאוחרת את המשימה שהוטלה עלי והלכתי לישון,
נדדה שנתי ולאט לאט משפט לאחר משפט הזיתי את המשכו של הסיפור
את אשר התרחש משך 45 השנים שחלפו מאז! ועם בוקר ישבתי שוב ליד
המחשב וכתבתי את האישה שאיתי. וכעת עם סיומה של הכתיבה מקווה
אני ש45 שנות הניסיון וחכמת הזקנה, הוציאו מתחת ידי מוצר שהוא
יותר משופר.
בסך הכל סופר אינני ולא אבכה אם יתגלגלו דפים אלו בפינת איזה
שהוא ארון עד שמי מנכדי יקרא אותם.
למותר לציין שכל הדמויות בלי יוצא מהכלל נדלו מדמיוני הקודח
וקשר בינם לבין המציאות מיקרי ביותר. ואם מי שהוא חושב שהוא
מזהה את עצמו, הרי שכנראה זמזם לו יתוש בתוך אזנו.
ומספר מילות הסבר לאלה אשר לא מכירים:
שיקסע - נערת גויים כשבדרך כלל מקובל לציין שהיא יפה (ראית את
הבת של שלמה? היא יפה כמו שיקסע)
מוז'יק - איכר ברוסית
תת מקלע פיני - המקבילה שלנו לעוזי שהיה נהוג בצבא האדום בימי
המלחמה
תקוותי ש... זה ימצא חן בעיניכם!
אורי
חלק ראשון
הסטירה
קר, קיללתי חרש והתהפכתי בתוך שק השנה, תוך מאמצים להירדם שוב.
אך הקור לא רפה אלא הלך הלוך וגבור. כמכות ברזל מלובנות זחל אט
אט דרך כפות הרגליים וקצות אצבעות הידיים אל העצמות ואל מרכז
הגוף. הרגליים צפדו וכאבו ודומה היה שזיעת הרגליים קפאה זה
כבר. העוזי שהנחתי בערב תחת לעורפי דקרני דקירות צינה מתכתית
עזות. ידעתי שלא אישן יותר. הצצתי בשעוני, אחת ומחצה לאחר
חצות. לילה חורפי רגיל של ישימון, כפור, אויר צלול, ולתוספת גם
ירח. בדיוק כמו בספר הלימוד לגיאוגרפיה הרהרתי בזעף, קמתי
ועמדתי על רגליים קפואות שסחבו בקושי ובמצעד שיכורים את גוף
בעלם ונשקו. החלטתי לרדת למטה אל מדורת השומרים שגחליה נשארו
מארוחת הערב הצבאית המשומרת, ועליה רתח כל הערב קפה חריף
שסחבנו ממטבח הבסיס במיוחד ללילה זה. לפחות יחם לי, הרהרתי
כשהתקרבתי לאש העוממת והוספתי לתוכה מספר שרשי רותם יבשים
וקוצי מדבר חסרי צורה. לא בקלות ניצתה האש, אך לבסוף החלו
לעלות לשונות אדמדמות שהאירו במעט את הסביבה. את שיטת המדבר
הקוצנית אליה השענתי את גבי ותקעתי את רגלי הקפואות מעל האש,
את צלליות הקומנדקרים והג'יפים אתם יצאנו לסיור, ואת הסילואטות
של השומרים הצועדים ורוקעים ברגליהם הקפואות מקור.
התכרבלתי בשמיכה ומשכתי על אזני את כובע הצמר הסרוג מתנת
אמא לילדה "הקטן" שפתאום לקחוהו מתחת לסינורה ולימדהו להרוג את
בניהם של אימהות אחרות. מראה הבית והחצר, הרפת וחלקת התלתן
הנובטת, אבא המחזיק בידיו הגדולות את ידית המחרשה ומחרף את
הפרדה הזקנה בבליל של לשונות, פולנית, אנגלית, אידיש, עברית,
ועל הכל שפת הפרדות שהיא כידוע ערבית, אמא ותנגולותיה, תופסת
עם בת השכנים בינות לחביות התערובת, אבא הזועק מרה על דלי
ביצים הפוך, הכל עלה בזיכרוני . נזכרתי באותה אישה קטנה
המתקוטטת עם בנה הגדול- שעה שמופיע לחופש, קודם מקיבוצו ולאחר
מיחידתו - על כוס חלב ש"נשכחה" בארוחת הבוקר. שטף קללות העירני
מהזיותי, צלליות החברה המתנערים משקי השינה שלהם ומקללים מרות
את המדבר על קרתו, חרבונו ואבניו ונתיבו. את גושי מלכיט הנחושת
הירוקים, את סלעיו שחורי המנגן ואת הנפט שזורם אולי קילומטרים
מתחת לכפות רגליהם, את הירבועים הצבאים והיעלים המסוגלים
להוציא בו את מחיתם. דרדור האבנים מתקרב למדורה, משמע גם הקמים
גברה עליהם הקרה... ראשון שבהם היה מוטק'ה שרטן על שלא מצא
באפסנאות שק שינה המתאים לקומת הנפילים שלו. אחריו בא דודו
הקטן, ליצן המחלקה, אלא שדומה היה שהלצותיו קפואות כעת, אך מה
היה בידו! פלא פלאים! אגדות אלף לילה ולילה! בידו של דודו הקטן
היה בקבוק, אמיתי, של קוניאק! "מה דעתכם, צהל כסוס, על זקנתי
תיפח רוחה? קוניאק שלחה לי לארץ תלאובות זו ! כיוונה את השעה ,
ברוכה תהיה כל זמן שאין היא מופיעה כאן בעצמה. כי אז רואים אתם
את דודו הקטן משאיר לכם את הרס"פית שלו ובעצמו משאיר פה פס!
חייכנו, כולנו שמענו את סיפורי דודו על אמו שלא מרשה לו לחזור
מאוחר בלילה כשהוא זוכה בחופשת צפון קצרה, שם בארץ. אור חשמל
בתי קולנוע ונערות בלבוש אזרחי. "משהו חסר לנו עדיין", אמרתי
כשנזכרתי בחבילה שבתרמילי, "אתמול קיבלתי חבילה מהמשק, זמן
לפתחה לא היה והכנסתיה שלמה לחגור"... "חמור! בשביל זה אני
דואג לך ומחנך אותך כדי שתשכח דברים חשובים כאלה? לא, לעולם לא
אעשה ממך חייל!" אנפף דודו הקטן בחטמו כדרכו של מיכה המ"פ.
סליחה דודו, פניתי אליו אני צריך קצת רוח חלוצית כדי לחזור
למקום בו נהפכים אנשים לגושי קרח באריזה של שקי שינה. "בשביל
זה אתה קיבוצניק"! זרק אלי דודו תשובה ניצחת. קמתי באנחה
והלכתי אל אותה חבילה, כדי להביא קצת ופלים ובוטנים, ואת מכתבה
של ועדת הקשר שרציתי לקוראו לאור המדורה. רעדתי מקור שעה
שפסעתי תוך דרדור אבנים אל מקום חנית הרכב כדי להביא את חגורי.
נעצרתי ליד ג'יפ האלחוט והצצתי בשעוני... השעה היתה שתים לאחר
חצות -שעת קשר, משמע צריך להעיר את חנה הקשרית. גיששתי קלות
באפלה ולבסוף מצאתיה, רכנתי וטלטלתי אותה בכתפה. "מי זה?!...
דני? אין צורך ממילא איני ישנה, הגד, תמיד קר פה כל כך בלילה?"
"איך לפעמים בקיץ, ותמיד בחורף" עניתי. "ואם אינך ישנה לאחר
שתגמרי לבלבל את המוח לתיבת הנגינה שלך, רדי למטה למדורה, יש
לנו שם קוניאק ודברים טובים." "כשתחזור תיקח אותי למטה",
הפטירה והחלה לטפל בכפתורי מכשירה.
נקישות המורס לא פסקו שעה שחזרתי, ניצבתי ליד הג'יפ והמתנתי
כשכולי מרעיד מקור... חנה כל כולה הייתה פליאה בעינינו, איש לא
ידע מאיפה היא, חדשה הייתה במחלקה. רק שלשום הגיעה, ידענו עליה
רק שעיניה כחולות וצמתה צהבונית, שעמדה בתוקף על כך שברצונה
לצאת למסע אף שלא נהוג היה לקחת בחורות לדברים כגון אלה,
ושהעמידוה על עובדה זאת רתחה בזעם וצעקה כלפי מיכה... "ביקשתי
העברה ליחידה קרבית ולא לעדת תרנגולות". "אבל תביני," אמר מיכה
ומיד ידענו כולנו שהפסיד. "נו , מילא," הפטיר אגב נענוע יד,
"הגידי את פלמ"חניקית או סתם במועצת הפועלות?" ובלי לחכות
לתשובה הלך כשהוא מגביה בגאווה על כתפיו את סימני דרגתו
המנוצחת. וכך הגיעה חנה למסע. נקישות מפתח המורס רדפו אחת אחרי
השניה מתחת לאצבעות הקשרית. תמהתי איך ניתן היה לשדר ביד קפואה
בקצב פזיז זה. קווצת שערות שנפרעה נשמטה על מצחה של חנה שתיקנה
את שערה ללא משים אגב טלטול ראשה, היכן ראיתי תנועה זו?!...
משהו בבחורה זו היה מוכר לי. אפה הסולד, העיניים, תנועת הראש
ועל הכל שמעתי את קולה אי פעם, את אותה למד רכה וגרונית
שבמבטאה, אך היכן? ניסיתי פה ושם להעלות בזיכרוני את אותו
היכן, אך לשווא, במשק? ודאי שלא הייתה שם, בתנועה? ואיני
זוכרה. במושב? גם שם לא.
תקתוק המורס פסק וחנה קמה על רגליה כשהיא מושכת את השמיכה.
"לאמיתו של דבר לא השתנית הרבה, דני"... כמעט ובלעתי את לשוני
מהפתעה. "אני זוכרת שאני עדיין חייבת לך סטירה..."
בית הספר צץ ועלה בזיכרוני, קירות הלבנים המוכתמים, חצר שטופת
בוץ בחורף ומלאת אבק בקיץ. הילדים הרצים כל בוקר את שני
הקילומטרים המבדילים בין בית הספר המשותף למושבם ולמושבה נידחת
בדרום. את חדרי הכיתות על ספסליהם מוכתמי הדיו ומרוטשי
הסכינים. קרבות גיר כבדים בזמן שיעור האנגלית ואת ריחות האדמה
הנחרשת מאחורי החלון.
ופרדס קלמנטינות הסובל מתגרת ידם של שיעורים חופשיים. מחברות
מקושקשות ותעשית אווירוני נייר. מפקד הילדים ערב ההכרזה באו"ם.
נקבל או לא נקבל? אפנת כובעי הגרב ורגלי כסאות מרוטשים ההופכים
בידינו ל"סטנים". רימונים מכוירי בוץ מתנפצים על קירות בית
הספר, מלחמה בארץ, צהלה ששון ושמחה!
...ילדים חדשים בכיתה, מקפריסין ומזרח אירופה הגיעו אלינו.
הצפיפות גדולה. יעקב המנהל אומר לנו... "אתם בונים ארץ. אני
זקנתי לזאת וכן גם הוריהם של ילדים אלה, אך פה בבית הספר יגדל
דור צעיר דור ראשון של יהודים חופשיים". ואנחנו בונים ארץ,
תורמים מחברות ובגדי חורף לחברינו החדשים וכשנגדל נהיה חיילים
יודעים כולנו. אך כעת מלמדים אנו עברית לילדים שלא גדלו בארץ
ושאינם מבינים מדוע צריך להביא בכל יום שישי גרוש לקרן
הקיימת.
יום אחד בזמן השיעור הראשון נכנסה לכתה אישה גבוהה וצנומה
ופנתה אל המנהל בשטף לשון בשפה שהכרנו יפה יפה מפטפוטיהם של
אימותינו בצרכנייה. מתונות ענה יעקב בשפה שלא השתמש בה ודאי
מיום שבא מרוסיה. האישה קראה איזו קריאה ולחדר נכנסה ילדה
בגילנו, בעלת צמות צהובות ואף סולד מכוסה נמשים. "אתם מקבלים
חברה חדשה שמה הוא אנה," אמר יעקב, והובילה אל המקום הפנוי
שלידי. נחרדתי, חוק הכיתה הלא כתוב הוא שאסור לילדה לישב עם
ילד, וכבר צלצלו באזני קריאות הלעג "דני ואנה חתן וכלה"! אך מה
לעשות והמקום הפנוי היחידי היה לידי.
אנה ישבה ישיבה שכולה אומרת בוז. היא לא דמתה כלל לשאר
העולים החדשים. היא סקרה את הכיתה במבט אומר עליונות וקימטה את
אפה בתיעוב כשנתקלו עיניה בשרשרת נקודות הזבל שהיו על גבו של
צביקה, פרי הצלפת זנב פרה בחליבת הבוקר. היא זעה באי מנוחה
כשעיניה נתקלו במחברתי המוכתמת. פלח גיר חלף בשריקה וניתר על
שיפוע השולחן הלאה, כשהוא מותיר שובל של אבק על מחברתה הצחורה.
אנה הסמיקה כולה מכעס, ניכרת הייתה בה משמעת של בתי ספר בחוץ
לארץ. היא זקפה קומתה וכרתה אוזניה לצלילי שפה שלא הבינה. וכל
אותו זמן פניה הביעו תיעוב עמוק. סקרתי אותה בסבלנות, על
חולצתה המגוהצת השתלשלה שרשרת זהב ובקצה התנדנד... פקחתי את
עיני מתימהון... בקצה השרשרת היה תלוי צלב! אנה הייתה נוצריה!
מה לה פה ומי לה פה? הרי זו ארץ שלנו ארץ של יהודים! האם עם זו
עלי לחלק את ספסלי? מרוב תמיהה שכחתי להודיע זאת מיד בדואר
המהיר של הכיתה בפתק מסומן בפס אדום כפי שחייב חוק הכיתה לגבי
"מברק דחוף". בהפסקה הייתה כל הכיתה כמרקחה, נואמים זריזים
טיפסו ברגליהם המטונפות על השולחנות והתחרו ביניהם בכשרון
הצריחה, אנה ישבה בפינה כשפניה מאדימות וניכר היה בה שהיא
מבינה שמדובר בה, פתע קמה ממקומה ארזה בתנועות עצבניות את
ילקוטה ופנתה אל הדלת. "תראו איך היא מתרגזת, לא נאה לה להיות
בין יהודים" צווח צביקה, משהו פתאומי עצרה ליד הדלת... לחדר
ניכנס יעקב המנהל כשפניו אדומים מכעס. "שבו כולכם על
מקומותיכם" צעק והראה בידו לאנה את מקומה.
"...בחורים בני כתה ו' " אמר בלעג, "שמעתי את הכל ורוצה אני
לומר לכם שאתם יכולים להתבייש! דיברתם כאילו אתם הייתם
הנוצרים. כאילו אתם עוד מעט תלכו ותכו יהודים. מה לנוצרים
בתוכנו? צעקתם, לא כך? ואילו באמת הייתם נוצרים הייתם צועקים
את אותו דבר ליהודים. מדינה ניתנה לנו כדי שנוכיח לעולם איך
חייבים להתנהג בני אדם ללא הבדל מין וצבע"...
דבריו ניתכו עלינו כמבול, ישבנו ככפויי שד, ידענו שהאמת דוברת
מתוך פיו, אך האמת מרה היא ולא נעימה. שכן מלחמה הייתה לא מכבר
בארץ בה לחמו שכנים בשכניהם וגופות נרצחים הוקעו על מוטות. אך
יעקב המשיך וצעק "אמנם אנה נוצריה היא אך אביה החורג יהודי.
ולאנה אחים יהודים, אמה של אנה נתנה בית ליהודי נרדף! האמנם לא
תחזירו אתם את החוב?"
ידענו שאנו נכנעים אך כניעתנו הייתה להיגיון. אמנם הבנות
התרפקו על חברתם החדשה ברחמנות אך הייתה זו רחמנות של בית
חולים, ואילו אנו הבנים לא הציקונו לה. התעלמנו ממנה.
כך עברו מספר חדשים, אנה שלמדה עברית מגומגמת שנאה אותנו,
זאת הרגשנו בכל מבט ותנועה שלה, מחברותיה היו נקיות ללא כל
דופי ושקידתה בלימודים עברה כל גבול. אך כל ניצחון שלה
בלימודים היה מלווה במבט בוז שהקיף את כל הכיתה וכאילו אמרה
לנו "אני בזה לכם ואני אוסיף ואראה לכם שאני עולה עליכם". דומה
שאף הבנות נתקרר יחסן נוכח קרירותה ועליונותה של אנה. נוהגת
הייתה לפרוש בהפסקות למקום גבוה כלשהו וסוקרת אותנו במבט של
בוז. ואנו שנאנו אותה, לא על שלא הייתה בת דתנו אלא על שנאתה
ששנאה אותנו. לא בחרנו בה לשום ועדה, ולא שיתפנוה בהכנות
למסיבת הסיום, יען כי הייתה כזאת! גל של זיכרונות שטפני, ואני
התנערתי שכן הלאה כואב היה לי לזכור.
עמדתי נשען אל דופנו הקר של הג'יפ, ולמולי עמדה נערה בצמה
צהובה ועיניים תכולות והיא לבושה במדים כשלי, נערה שהתנדבה
לצאת לדרך קשה משום שארץ שהיא חיה בה נלחמת על קיומה, נערה
משלנו שמחלקת סיירים שלמה גאה בה, בחורה שכל קיבוץ ומושב היו
מתגאים בה ואילו על לוח ליבה היה תלוי צלב!
...חיוכה קפא אל נוכח שתיקתי. הייתי צריך לומר משהו ארוך או
נחמד שיגשר על השתיקה. אלא שלא יכולתי, שתי דמויות עמדו לנגד
עיני- אנה הקטנה שולחת מבט ניצחון קר ונושא בוז ושותקת שתיקה
של בוז בשעת שיעור הציונות וחנה הקשרית שלחייה מסמיקות מכעס
שעה שהיא רבה עם מיכה המ"פ על זכותה לקפוא מקור למען מולדת
שבסופו של דבר אינה מולדתה.
"אתה זוכר את הסטירה דני ?" חזרה ושאלה. ....רציתי
לשכוח. אך אותו שיעור צף ועלה, זוג אזני חמור מצוירים להפליא
על דמותו של ישו בספר ההיסטוריה, הספגתי יפה יפה את הדיו
והושטתי את הספר לאנה כדי להרעימה, פניה הסמיקו מזעם, היא
שברה את שלוות המלחמה הקרה וקראה ושנתה ושילשה - "ז'יד! ז'יד
מלוכלך!".
...נמלים קרות רוחשות על גבי. כמו קריאת קרב פרוצה נשמעה אותה
מילה. גרמנים זועקים "יודן". רוסים צועקים "ז'יד" וערבים
צווחים "אטבח אל יאהוד" !!! סיפורי סבא על שנות מלחמה ארוכות,
על שוד וביזה! "עיר ההריגה " של ביאליק, צורתה של הילדה
ניטשטשה לצורת מאות ילדות המוציאות לשון סביב ילד אחד וקוראות
לו "ז'יד". להטתי מעלבון. ידעתי שכל ילדי הכיתה רואים ושומעים
את הכל!
צלצולה של הסטירה נצטלצל בכל הכיתה. אנה תפשה את לחיה תוהה
ונדהמת, טביעת כף היד כבדת חליבות הבוקר ופרוצת יבלות הקלשון
האדימה על לחיה. ...שקט שרר בכיתה, זבוב בודד זמזם וקולו כקול
אווירון. כתה שלמה של נערים ונערות ישבו נדהמים ופעורי פה, ליד
הקתדרה עמד אדם שתפקידו היה לשמש לנו סמל ודוגמה ואותו אדם פסח
על שני הסעיפים. לא יכל היה להחליט מי יותר ראוי לעונש, שכן
אנה ואני סילקנו בינינו חשבון שלדעת כל ילדי הכתה היה צודק.
פדגוג המכבד את עצמו לא מטיל עונשים שאין חניכיו מסכימים אתם.
שקט! שקט מקפיא של לפני סערה, סערה שתבוא תוך רעמים וברקים.
אמא, אבא וכולם, כולם עד אחד כולל ילדי הכתה, יעמדו פה כשופטים
בקרב ששני צדדיו מיצגים צדק, וכל אחד מנקודת גישתו הוא! המורה
דומה עשתונותיו חוזרים אליו אט אט , הוא מסמיק וקולו כרעם...
"אנה ודני! אתם נכנסים עכשיו לחדר המורים ומחכים שם עד שאבוא!
כל הכתה פותחת ספרי תנ"ך בספר ישעיהו בפרק חזון אחרית הימים!
אנה ודני ! שניכם קוראים פרק זה גם בחדר המורים! "
ישבנו שנינו בחדר המוכר יפה לכל מרבי התעלולים. ישבנו שלשה,
שכן גם השנאה ישבה עמנו. שנאה עמוקה ותהומית שנשקפה דרך פסי
דמעות שיבשו על פניה של אנה. וזה הכל, היתר לא חשוב עוד, אף לא
מתנת ידו של אבא וכליאת האופניים לחודש תמים במחסן התערובת.
במשך החודש הבא חלו שינוים, שוב לא ישבתי ליד אנה. וגם בה
דומה חל מעין שינוי, שכן פסקה ללמוד בלהיטות ודומה ביקשה את
חברתנו, אלא שאני הפרעתי לכך ותמיד הסתתי את הבנים נגדה. אנה
לא גמרה את השנה איתנו. אביה שלא הסתגל לחיים במושב העולים,
נטש את ביתו ועבר לעיר לחפש לו פרנסה אחרת.
שתקתי... שום נושא לשיחה לא נמצא לי, שכן לא היה גשר
שיגשר בין העבר להווה. בפניה של חנה החיילת לא נסתמן שמץ של
דמיון לאנה הילדה ולא ידעתי אל מי משתי הדמויות אפנה. אל אנה
החיה בזיכרון, או אל זו כאן, הממשית, שגחנה לפני רגע והרימה
שמיכה צבאית מאובקת. וכעת עומדת מרעידה מקור ומחכה שאומר משהו,
משהו שיצור את הגשר, או משהו שיסחוף כליל את עמודיו. נשאתי את
זוג עיני המושפלות והסתכלתי בדמותה, אך מה לומר לא היה לי!
"אתה שותק?" שאלה, ובכן בודאי אתה שואל מה לי פה? הן ליל מדבר
קר וטרשים ומולדת זרה לא חייבים לקסום לי! אתה יודע דני,
בהתחלה שנאתיך אך סטירתך הייתה נקודת המפנה של חיי. אותך אמנם
קרקע אביך לחודש, אך כשאני הגעתי הביתה וסיפרתי את אשר ארע
תפשה אותי אמי הנוצריה בשערותיי ובחיי לא ראיתי אותה כועסת כמו
שכעסה אז, היא גררה אותי בכעס לעבר גרישה בעלה ותבעה שאבקש
ממנו סליחה. ואני סירבתי ואז אמר גרישה שהוא מוכן להסביר לי
במה טעיתי. וזה היה הסבר ארוך ארוך אולי כאורך הגלות שלכם.
ואולי יום אחד אספר לך עליו. ובסיכומו של דבר החילותי לקרוא
לגרישה - אבא, לעצמי - חנה ולארצך שאני אוהבת עכשיו בטירוף -
מולדת! וכל זאת בגלל אותה סטירה שהייתה לי כתמרור דרכים! אתמול
דני, פגשנו בדרך בדואי זקן וראיתיך חולק אתו את מעט המים שהיו
במימיה שלך והערב היית צמא בגלל אדם שקרוב לודאי אויב הוא לך.
וזה בעצם תמציתם של כל הדברים, לא כל בני האדם זאבים אחד
לרעהו, וכך אני רואה את המולדת שניתנה לכם מחדש. מולדתכם
מולדתי היא על היותה המולדת לכל אותם עיקרים הקדושים היום לכל
העולם!"
בואי נרד למטה, אמרתי. החברה כבר מחכים לנו. ירדנו. חמימות של
אש וחברה קיבלו את פנינו, אמנם כמה שניות שקט שהשתררו פתאום
העידו שכנראה קטענו איזו שהיא בדיחת חיילים גסה, אך נמצאו לכך
תחליפים בבקבוק הקוניאק שחימם את קרבינו. חנה תחבה את ידיה מעל
האש כשהיא מחככת אותן זו בזו, "ארץ קרה יש לנו בחורים, כמעט
כמו בסיביר", אמרה חנה ורק אני ידעתי את העוקץ שבדבריה. ראשי
כבד עלי מעייפות ומאלכוהול. ישבתי בקרב חברי וידעתי שעל
"נאומה" של חנה יאמרו "ציונות", אך אולי בלבם יחשבו אחרת ולכן
שתקתי. אם תרצה חנה היא תגלה בעצמה את סודה. אך אני המשכתי
וראיתי בעיני רוחי שתי דמויות זו של פעם וזו של היום.
...שחר. ניצוץ של זהב השתלח בשרשרות הכדורים. סלעים גדולים
מלילה הפכו פתע לאבנים קטנות. למעלה על קו הרכס, דוהרים מספר
צבאים, כנראה נבהלו מאתנו. סמלים פוקדים את אנשיהם, ואנו זזים.
שיירה של צבא רועמת במנועיה על גבי אבני ואדי מדברי. אי שם
לפנים בתוך האבק נע ג'יפ ובתוכו נערה שעל לוח ליבה צלב... הנה
האנטנה, האם אינה מציירת סימן שאלה בעננים? האמנם הכל בזכות
סטירה? האמנם יכל עם קטן לסטור מוסרית לכל העולם? אני חש רצון
לומר משהו, לעשות, לקרוע את שתיקת הדור, דור הנאלץ לשאת מקלעים
בשם אחוות עולם. "פעם", אומר אני, "יבוא יום ובדרך הזאת ישתמשו
טרקטורים..." "סתם ציונות", מפסיק אותי דודו, "ישעיהו החדש".
עין גב, 31.1.59
רחובות, ינואר 2004 , מקץ 45 שנה
האישה שאיתי
אט אט מתחתי את בירכי ומשכתי לאחור את כיסאי, את פיסת הניר
המשורבטת שהייתה לפני מעכתי והשלכתי לאשפה. כבר שבועיים
שעבודתי היא למעשה קשקוש על ניירות. שכן בעצם מה הטעם שאעשה
משהו. זה מכבר שלחתי את כל הטפסים והניירות לביטוח הלאומי וגם
במבטחים הייתי. הרקתי את חפצי האישיים מתוך המגרה לקופסת קרטון
קטנה, והושטתי את ידי וכיביתי את המחשב. ובכן זהו! לכל דבר
סוף יש וגם לחיי פה. קמתי מעל הכסא וגררתי את רגלי לעבר ראש
המחלקה שלי, כשקולות חברי לעבודה מלווים אותי, "בהצלחה דני!"
"אנחנו מקנאים בך!"
"תבלה טוב!"... קרבתי לראש המחלקה ונתתי לו את מפתח מגרתי ופתק
עם ארבע ספרות שכללו את קוד המחשב שלי. " תמסור את זה לרפי..."
אמרתי והתכוונתי לאותו בחור שיירש את מקומי. "ותגיד לו שיחליף
את הקוד...". מנהל המחלקה טפח על כתפי. "תבוא לבקר, נקרא לך
לאירועים, ותזכור תמיד שאתה אחד משלנו..." נפניתי מעליו ואמרתי
שלום מאולץ לכולם...
פיסת קרטון רבועה נתקעה לידי, זהו מספר הטלפון של ועד
הגמלאים... "מה הם עושים שם?" שאלתי "משחקים קלפים?" ונעניתי
שיש חוגים וטיולים והרצאות. אלה חיים הם אלה, הרהרתי, בקרוב
כנראה אשב כל בוקר בפרלמנט של "קפה פינתי".
מן הרגשת חידלון פשתה בי שעה שתחבתי את מפתח המכונית המשפחתית
שלנו לתוך המתנע. קדימה עגלה זקנה בפעם האחרונה את עושה את
הדרך הזו. כבמתוך הרגל נהגתי את הדרך לביתי, ועליתי במדרגות
לדירתנו.
הבית ריק היה, משכתי אל מתחתי כסא במטבח ושמתי את קופסת הקרטון
בין רגלי. הרכנתי את ראשי תוך עצבות, יותר אף אחד לא צריך לי!
לרגע התנערתי בבהלה במחשבה שאולי רפי הפעיל את המשאבות במהופך,
ובמשנהו חייכתי, ובמה זה אכפת לי מעתה? אמרו שיעשו לי מסיבה.
"במשאבי אנוש" מתקיימת עתה בטח חגיגה רצינית בנושא של "עוד
חיטיאר ירד מעל צוארנו"! ומין תחושה של רחמים עצמיים פשתה בי,
אני גמלאי אני, אחד שלא מביא יותר תועלת לחברה.
מפתח סבב בחור המנעול. והדלת נפתחה... תמיד מקבל אני בברכה
את כניסתה של אישתי אך הפעם אף לא זקפתי את ראשי. ידה של זוגתי
חפנה את סנטרי והרימה את פני, בידיה היה זר פרחים גדול אותו
הטילה על השולחן, הרכינה את פניה אלי, ושוב הפעם ניבטתי אל זוג
עיניים כחולות ואף קטן וסולד עם שיער בלונדיני שרק אני יודע
ששוב איננו טבעי עוד. חיוך גדול היה משוך היה על פניה. לפתע
הרגישה במצב רוחי הירוד, מין זיק של צחוק שובב נתקשר בעיניה
והעמיק אגב כך את הקמטים הקטנים שבזויות העין, "יפה, יפה ..."
אמרה חנה בחיוך, "אני רואה פה גבר שזקוק בדחיפות לסטירה..."
חייכתי חיוך מאולץ. "טוב , אם כך כנראה שהפעם אתן לך גם על
הלחי השניה." ובבעיטת רגל דחתה את קופסתי הצידה ומיד צנחה
והתיישבה בחטף על ברכי. "את תשברי את הכסא," פלטתי. "לא אני...
אתה!" וסנטה בי על כרסי. ואמת היה בכך שכן ירשה מאמה את מבנה
גופה, וגם היום לאחר 45 שנים מבנה גופה היה כשל נערה עדיין.
כמו תמיד חיבקתיה והיא הרימה שוב את סנטרי הנפול ושוב ניבטו בי
זוג עיניה התכולות והיא אמרה, "כבר דיברנו על זה, ואתה לא
הראשון שיצא לגמלאות ולפני שנתיים כשאני יצאתי אתה ניחמת אותי,
ועכשיו שנינו חופשים אנחנו, ואנחנו מתחילים ביחד ירח דבש חדש
וחיים חדשים... ביחד!". "אבל אף אחד לא צריך אותי יותר..."
גמגמתי. חנה הידקה את אחיזתה בצווארי.
"45 שנים אנחנו אוחזים זה בידו של זה, וכל פעם שקשה היה למי
משנינו ידו של השני הייתה מכוונת ומחזקת אותנו. ועתה באופן
פתאומי הגבר של חיי חושב שאישתו, ילדיו ונכדיו לא זקוקים יותר
למגע כף ידו..." "אבל אדם צריך שיהיה לו מטרה ושעת השכמה קבועה
שיקום בה על מנת לקיים את מטרתו, וזה כבר אין לי יותר." אמרתי
בעגמומיות. "לזה כבר אני אדאג, אתה יכל לסמוך עלי, אמרה וצחקה,
קום ותעזור לי להכין את הבית. ילדיך באים הערב לברך אותך ליום
הולדתך ולחייך החדשים!"
ובערב כשנפתחה דלתנו ופנימה נשפכו ילדי ונכדי ושוב הייתי מוקף
בכל אשר יקר לי וכולם אמרו "מזל טוב סבא!" הרגשתי פתע שאולי
אולי השד אינו נורא כל כך! יד זערורית נתחבה לתוך כף ידי וקולו
של צעיר נכדי אמר לי "סבא אני מוכרח להגיד לך סוד..." אני מת
על הנכד הזה! ואולי בזכות חריפות השכל ועיני חנה התכולות
השוכנים מתחת לרעמת תלתלים שחרחרה. "ומה הסוד?" שאלתי, "אמא
אמרה לי שכל יום אתה תקום בבוקר ותיקח אותי לגן." "ומי אמר את
זה לאמא שלך?", שאלתי, "מה אתה לא יודע? זה סבתא תמיד אומרת
לאמא!". שתי נוכלות! ואפילו מאחרי גבי. "בטח שאני אקח אותך לגן
, חמוד! " "ולפעמים תשחק אתנו שם?" העיז נכדי ושאל. "עד לכאן!"
עניתי כשכולם צוחקים. וכך נמשך הערב בנעימים וכשתפשה כלתי
בעיניה את מראה ידי המחפשת את כתפה של חנה, קראה... "איזה זוג
אתם!... איך הכרתם לפני 45 שנים?"
חנה ואני הבטנו איש בעיני רעותו, ובאופן בלתי צפוי אמרנו שנינו
כאחד... "הוא נתן לי סטירה..." ואני אמרתי "היא נתנה לי
סטירה..." זה מעניין, קראה כלתי, ומה הלאה? "סיפור ארוך הוא,
והילדים ירדמו. בפעם אחרת, אני מבטיח!
לאט לאט קרבה שיירת הקומנדקרים והג'יפים הקטנה שלנו אל
הבסיס כשאנו מאחרים כבעשרים שעות לאחר לוח הזמנים. בדרך
כשהתאמצנו לעבור מתלול קפץ הקומנדקר שלי קפיצה שבהמשכה נגף את
חוטמו בסלע וכך אבד לנו הראדיאטור, "תיצרי קשר!" פקד דודיק
המ"מ על חנה כשכבר היה ראשה מעוטר באוזניותיה. הציעו לנו
שהכתק"ל יתחיל לחבור אלינו, זמן הגעה משוער, עשר שעות! ואז הם
יגלו ששכחו בבית את המברג. צוחק דודיק. קדימה בכוחות עצמנו
אומר דודיק... רתמנו את הקומנדקר למשנהו בעזרת מוט גרירה
והחילונו לנוע, אלא שבכל מתלול לא היה בכוחו של הרכב המוביל
להתגבר על קשיי הדרך ואנחנו דחפנו ומשכנו חליפות בכתפינו את
הרכבים. ובאחת מהפסקות הגרירה האלו שמעתי את חנה שואלת את
דודיק, "ומה אנחנו עושים כשמגיעים לבסיס?" עלמתי הצעירה, ענה
לה דודיק בבדיחות, את מתקלחת וישר למיטה!
והבחורים? שאלה, זה מה שהוא אחר, עונה דודיק, צריכים לצחצח את
הרכב ואת הנשקים, לעלות למסדר חלוקת השמירות ורק אז הם יהיו
חופשים לישון! חנה שתקה ואילו אני ראיתי מעין קו של עקשות נחרץ
במצחה מחופה האבק. וכך כשהתרומם אל מולנו מוט השער ונראינו
כולנו כמין שיירת רפאים מקומחת הרכובה על רכבים לבנים מאבק
כאילו היו שייכים לכוח החירום של האו"ם. וכשהורדנו מעל עינינו
את משקפי האבק דמו פנינו לגולגלות מתים שעה שדמו עינינו לחורי
הגולגולת הכהים. הסענו את רכבינו אל משטח השטיפה והחילונו
במלאכה המפרכת של פרוק-שטיפה-גרוז-וניקוי נשקים. מיכה המ"פ
חיכה לנו שם אולי כדי לקבל דיווח מדודיק על הקומנדקר הפגוע.
פתע קלטה עינו את חנה... "מה את עושה כאן, קשרית? לכי לישון!"
"המפקד," קראה חנה שעה שאוזני כולנו מתרוממות, "אני לכלכתי את
הרכבים ביחד עם הבחורים!" "לכי לישון, זאת פקודה!" ענה מיכה
והלך אל משרדו. משך שעתיים סובבה חנה בינינו כשהיא שוטפת,
ממרקת ומנגבת את הרכבים בסמרטוטים טבולים בסולר כדי להחזיר
לצבעם את הברק. וכשסיימנו בכך ופנינו לעסוק במקלעים מנענו בעדה
לעזור לנו כי פחדנו שהיא תערבב את החלקים שלא הכירה. חנה הציעה
פתרון... "אני אנקה לכם בינתיים את העוזים שלכם..." וכך כרעה
על בירכיה כשלפניה ערמה של עוזים והיא מצחצחת אותם במיומנות
ושמן רובים נוטף משערה.
לאחר שעתיים הסתדרנו בשורה כשכולנו מרובבים בתערובות של שמנים
ואבק, ומיכה קרב אלינו כדי לערוך את הביקורת. פתע קלט את דמותה
של חנה כשפניה מוכתמות וטיפת שמן נוטפת בקצה צמתה. "רב"טית
חנה!" הרים את קולו, "את הפרת את הוראותי!". חנה פסעה נמרצות
שני צעדים קדימה, הקישה בעקביה והרימה את ידה להצדעה. "לא
מצדיעים כשאת בבגדי עבודה רב"טית!" חנה הורידה את ידה והישירה
את פניה המוכתמים אל פניו של מפקדה, "המפקד! פקודתך לא כללה
שעת התחלה וסיום, ואני מבטיחה לך שמיד לאחר שתשחרר אותנו אני
הולכת למלא אותה ככתבה וכלשונה!" כולנו נושכים את שפתותינו כדי
שלא נצחק ונרע בכך את מצבה של מלכתנו. אנו רואים בפניו של מיכה
שבקושי הוא כולא את חיוכו... "חופשים!" הוא צועק בלא שהוא בודק
את הנשקים.
ואנחנו נעמדים בפתח מקלחת הפח שלנו כבמשמר כדי שאיש לא יפריע
לחיילת האהודה ביותר שבפלגה להתקלח ראשונה. וכשיצאה משם בשערה
הצהוב הנוטף ממים ומגבת צבאית מופשלת אל מעבר לכתפה, הרמתי את
ידי בתנועת הצדעה. היא הרימה את מבטה העייף וקלטה אותי, וחיש
קל צעדה אל מיטתה לקול תרועותינו.
כשעצמתי את עיני בעייפות צפו לפני צמתה הצהובה ועיניה התכולות
וידעתי שאני אוהב אותה, אבל לא נחשב היה הדבר, משוכנע אני שכל
חיילי הסיירת ראו באותו לילה בעיני רוחם את אותה צמה.
כנראה שבטלפון הקווי עברה השמועה על הקשרית בה זכתה פלגה ו'
וכך זכתה חנה בשבועיים הבאים להצצות של סקרנות מצד כל מיני
קציני מטה ומלחכי פנכה שהחלו פתאום להופיע בחצרנו, מפעם לפעם
דחתה הצעות של קרבה מצד חברי לנשק והיא עשתה זאת באדיבות
והחלטיות תוך שאינה פוגעת באף אחד. אפילו מיכה ניסה אליה את
דברו בפטנט הישן נושן שלו..."מה דעתך שאת ואני ניסע בשבת לאילת
ונצלול בין האלמוגים?" חנה ענתה לו שהיא לא יודעת לשחות והיא
מפחדת מהעומק תוך שפניה מסמיקות שעה שהיא משקרת, וסופו שהוא
נסע עם פקידת הת"ש השמנמנה והבכיינית.
משך שבועיים היו מבטי מחפשים את מבטה ולפעמים נתקלו המבטים זה
בזה ומיד השפלנו את עיננו.
ומקץ שבועיים החלטתי לאזור אומץ... הברשתי את נעלי מאבק המדבר
וחבשתי את כומתתי ובברכיים פקות שמתי את פני לחדר הקשר. נכנסתי
בלא שהקשתי על הדלת וראיתי איך חנה מחפה במהירות וביד מיומנת
על פנקס הצפנים שלה. היא הרימה את מבטה, "מה אתה רוצה דני?".
לשניה דבקה לשוני ואז אמרתי בגמגום " את... את ... ואת...
אמרת שאת חייבת לי סטירה..." והרגשתי את פני מוצפות באודם,
"ובכן..." אמרה ואז ראיתי שאודם קל זוחל גם אל פניה וכאילו ים
של צחוק ניקוה לה בזויות עיניה. ושוב דבקה לשוני אל חיכי ואז
אמרתי: "אני... אני באתי לבקש... אני באתי לבקש את הסטירה
שלי!" וים של קמטי הצחוק הזערערים בזויות עיניה גובר, "ואתה
עומד על כך, סמל?" "כ... כן, קשרית!" עניתי. ידה התרוממה לה
אל מעבר לכתפה בתנוחת הכאה ואני החלטתי לעמוד איתן ויהי מה...
בזוית עיני הבחנתי בכף היד הנוחתת במהירות, אך כעשרה ס"מ מפני
נעצרה כף ידה ואט אט החלה ללטף את פני. ובאחת פגה ממני תחושת
הפחד ופתאום אספתיה אל בין זרועותיי.
דמעה נקוות לה בזוית עינה, והיא לוחשת לי, "ואני חשבתי שלעולם
לא תגיע...".
פנקס הצפנים של חנה צנח מהשולחן והקיש ברצפה. חנה התנערה באחת
ואמרה: "אסור לך להיות כאן דני, תעשה טובה, המשמרת שלי נגמרת
עוד עשר דקות תחכה לי בבקשה בשק"ם."
חיבקתי אותה שוב ואמרתי "את תבואי נכון?" חנה חייכה ואמרה:
"עכשיו שסוף כל סוף באת שאני אלך?". ישבתי בשק"ם כשעיני תקועות
בדלת הכניסה, תופיע או לא? וכשבאה קניתי 2 טמפו ומצופים
וישבנו ובחנו איש את רעהו. "אנחנו חייבים לדבר..." לחשתי. חנה
הנהנה בראשה. ורק אז שמנו את ליבנו לשקט שנשתרר בחדר והרגשנו
פתע שכל הפלוגה משפדת אותנו במבטיה. את יודעת מה, אמרתי, אני
הולך להקפיא אותך שוב בקרתו של המדבר! ושוב הנהנה חנה בראשה.
קמנו ואיש איש מאתנו הביא את מעיל הרוח שלו וכובע צמר ויצאנו
דרך פרצת הגדר החוצה - למדבר. הושבתי את חנה על סלע השולחן
הלבן. זה שתמיד פרסנו עליו בפעם האחרונה את מפותינו לקבוצת
הפקודות האחרונה בטרם התחלנו באיזה שהוא תרגיל. המון שנים חלפו
מאז, אנחנו צריכים לסגור פערים, אמרתי. אומרים הרבה שנים, ענתה
חנה. דברי... ביקשתיה. רגע אחד הרהרה ואז אמרה בשובבות:
"טיפשון אחד! כבר עשר שנים אני מחכה לך, ועכשיו שזה קרה, שאני
אבזבז את זה על לדבר!" וקלטה אותי לתוך זרועותיה.
...ואפילו כך, גרשה אותנו משם הקרה לאחר שעה.
חבוקים עמדנו ליד צריף הקשר כשמפעם לפעם חנה ממלמלת: "זה באמת
קורה לנו דני?" ובכל פעם הנהנתי בראשי. קבענו להיפגש מעתה בכל
השעות הפנויות אשר תפקידינו הצבאיים ירשו לנו. וחנה החלה במסע
של החלפת משמרות כדי שזמננו הפנוי גם יהיה חופף.
במשך הזמן למדנו לא לשית את ליבנו למבטי חברינו ודומה היה
עלינו שהם גם הם הורגלו במקצת לנוכחותנו בשניים, וכך כשאנו
יושבים ערב אחד בשק"ם, אמרה חנה: "אתה זוכר את הסטירה דני? זאת
שאתה נתת לי בבית הספר?" "תפסיקי חנה, לא נעים לי לזכור."
התחננתי על נפשי. "אני מוכרחה כי אני רוצה לספר לך סיפור ארוך
ארוך, אתה חייב להכיר את גרישה ואת האמא שלי ובשביל זה חייבת
אני להתחיל משם!". נו טוב, אמרתי וחנה שלי החלה לספר את
סיפורה:
אבי מולידי קצין עתודה היה בצבא האדום ונהרג עוד בימי
המלחמה הראשונים, וכך הייתה אמי מלבישה אותי מידי בוקר כשעיניה
דומעות ותוחבת לידי פרוסת לחם ואני הייתי צועדת לבית הספר
שלי, יום אחד כשתכפו הפצצות הגרמנים הלבישה אותי אמא במעיל אחד
נוסף ותחבה לידי שתי פרוסות לחם והלכנו ביחד לתחנת הרכבת. למה
אמא? שאלתי. והיא סיפרה לי שכל בית הספר שלנו יוצא לטיול של
יום יומיים. ואכן כל בית הספר היה שם ועוד בתי ספר, והטיול
שלנו היה לא ליומיים אלא לשלש שנות המלחמה. הרחק הרחק שעטה
הרכבת אל מעבר להרי אורל ושם רעבתי וחליתי בטיפוס וראיתי איך
מי מחברי לא עומד בסבל ומשיב את נפשו לבוראו. וכל הזמן שמעתי
מחברי לכיתה שבעצם מי שאשם במלחמה הזאת זה בוודאי הז'ידים וכל
כך שמעתי זאת כך שבטוחה הייתי שגם צודקים הם! כחצי שנה לאחר
המלחמה ואני עדיין בבית היתומים הופיעה פתע בדלת אשה שהכרתיה
במעורפל והודיעה לי בדמעות אני אמא שלך אניצ'קה, אי שם ברקע
עמד לו גבר צנום ומשקפיים על חוטמו ואמא אמרה לי, זהו גרישה
האבא החדש שלך. ואני כל גופי זעק ושנא את האשה הזרה שהפקירה
אותי לתופת זו למשך שלוש שנים ועוד מעיזה להביא לי איזה שהוא
גרישה. לא! צעקתי אני לא רוצה אותך את לא אמא שלי! אך מנהל בית
היתומים הורה לי לקום ולארז בממחטה גדולה את חפצי הדלים וללכת
עם משפחתי שלא רציתי בה. מלאת שנאה הייתי וכשנודע לי שגרישה
הוא ז'יד ולא רק זה שמתוקף היותו אזרח פולני לשעבר יש לו זכות
לנטוש את רוסיה לפולניה ומשם להגיע לפלשתינה שהיא ממש ממש ארצם
של הז'ידים, הייתי ממש בהלם! זה נראה היה לי כהמשכה הרע של
המלחמה. לא הייתה לי ברירה וידעתי שאצטרך לחיות מעתה את חיי
בארץ שאינה ארצי, עם אמא שסבלתי אותה רק בגלל האוכל שהניחה
בצלחתי, ואיזה שהוא גרישה שהיה אויר בעיני.
וכך הכרת אותי, דני. קוצנית ושורטת ושונאת. הכניסו אותי
לכיתתך, והושיבוני ליד הילד היפה ביותר שראיתי מעודי אבל הוא
היה יהודי ולגמרי לא נחשב!
דמעה קטנה מופיעה בזוית עינה של חנה, הושטתי את ידי למחות
אותה אך היא התעשתה והמשיכה בסיפורה.
וכאן מגיעה אני לסטירתך. יד כבדה הייתה לך דני וכתם גדול
וארגמני התנוסס על לחיי שעה שהגעתי הביתה, מה קרה לך שאלתני
אמי בבהלה. ילד אחד הכה אותי, עניתי ואני לא חוזרת לבית הספר
הזה של "המוז'יקים". ולמה? שאלה אמי... אני קראתי לו ז'יד
מלוכלך! אמרתי. הבעת פניה של אמא השתנתה באחת, היא תפשה בשורש
צמתי כשפניה מאדימות מכעס, את מה עשית? שאלה בקול חרישי
כמוהו כלחישת נחש. קראתי לו ז'יד, שניתי. ואז אמרה אימי בכעס:
גבירתי הצעירה אם אינך ניגשת לחדר השני ומבקשת סליחה מגרישה
תהיה לך יד אדומה על הפנים גם בצד השני. גם גרישה הוא ז'י...
החילותי לומר ואז תפשה אמא את צמתי וטלטלה את ראשי, שלא תעזי,
שרץ קטן, קראה כשהיא בהיסטריה וממש גררה אותי בצמתי אל גרישה.
אתה יודע מה עשתה היום בבית הספר האנטישמית הקטנה הזאת? גרישה
תפש ברכות את ידה של אימי ושיחרר בעדינות את ידה האוחזת בצמתי
אצבע לאחר אצבע. לא כך נטליה, ילדים הם הדור שיחליף אותנו,
וצריכים אנו להתייחס אליהם בכבוד. וראיתי במבטו שהוא מעריך את
עיקשותי. את יודעת מה גברת צעירה, אמר בחיוך כשהוא קד בפני
קידה מזמנים עברו... הריני מבקש את רשותה של גבירתי להסביר לה
במספר קטן של שיעורים וסיפורים היכן הייתה טעותה של גבירתי
וזכותה של גבירתי תהיה להפסיק את הקורס הקטן הזה בכל שעה
שתחפוץ... פנה אלי גרישה בגוף שלישי ובחיוך. פסחתי על הסעיפים,
מצד אחד שנאתיו אך כרגע הוא היה זה שהביט בי בעיניים מלאות
חיבה ומאחורי עמדה אמא שבאותו רגע נתון פחדתי מפניה כמו שלא
פחדתי בחיי. לא הייתה לי לכן ברירה רבה והנהנתי את ראשי
בהסכמה. גרישה קם ממקומו והוריד מעל מדף ספר עבה. את יודעת מה
זה? שאלני, כן עניתי, זאת הברית הישנה! אצלנו זה נקרא התנ"ך
וזה הספר הכי חשוב שיש, כי כל מה שאת מכירה והוא טוב בעולם,
הגיע ממנו. לצערי אנחנו נלמד את הסיפורים שלו ברוסית משום
ששנינו לא שולטים טוב בשפה העברית ואני בטוח שיום אחד תחזרי על
הכל, ובשפת המקור. היינו אמורים להתחיל מהתחלה, אבל לכבודה של
אמך שהסכימה ללכת אחרי אל ארצי שהיא במקרה הארץ שבה נכתב ספר
זה אנחנו נספר היום סיפור מיוחד. על רות המואביה, שברבות הימים
גזע של מלכים יצא מחלציה!
וכאן רוצה אני לספר לך על גרישה. אדם גדול הוא ומורה מדהים הוא
היה לי. הייתה לו מעין כריזמה וכשרון משחק טבעי והוא היה ממש
מספר סיפורים כמו כל הטרובדורים של פעם. וכשפתח והחל לספר על
נעמי וכלותיה, מלא החדר לפתע בשלל של צבעים וריחות של תבואה
נקצרת וצלצול פעמוני העדרים ובעיני רוחי ראיתי אף את תלבושתם
העתיקה של הנפשות הפועלות, ואף מחאתי כף שעה שבועז ורות נישאו
כצפוי!
עליך להבין שילדה הייתי ובגלל היותי מה שאני לא היה לי אף חבר.
את מה שנאמר במכשיר הרדיו לא הבנתי, וערב זה היה הראשון לאחר
המלחמה בו זכיתי ממש לבידור. וכששאל אותי גרישה בתיאטרליות,
האם תבוא גברתי מחר לשיעור? מיהרתי לענות בחיוב לפני אשר
יתחרט.
מלא סקרנות ישבתי וידעתי שאני חייב אהיה להכיר את האדם שלאט
לאט בחרט של פסלים עם הרבה סבלנות ורגש פיסל וניקה מסיגיה את
נשמתה של הנערה שאני אוהב... בדבר אחד ודאי לא נזהר גרישה, הוא
הערה בלי משים לתוך נשמתה הנצרפת של נערתי גם משהו משל עצמו,
כי שעה שהיא ספרה את סיפורה, ישבתי פעור פה... כי מגרישה לקחה
היא את הכשרון לספר סיפורים. וכמו שהיא הריחה את אלומות התבואה
הנקצרת בשדהו של בועז ועקבה בעיניה אחרי המלקטות, ישבתי אני
והרחתי את ריח הכרוב המתבשל על פתילית נפט וראיתי בעיני את
החדר העלוב שבדירת העולים של אנה, ועל הכל ראיתי בעיני את
הילדה הקטנה שעל פניה סימני דמעות שיבשו, ואף ראיתי את טביעת
כף ידי שהאדימה על לחיה. וברקעו של החדר האפור המשיך והתנגן לו
הסיפור על הדמות הססגונית שרחמה הוא שנתן לאומתנו את גדול
מלכיה, את נעים זמירות ישראל!
כחכוח קולו של השקמיסט העירנו "אולי תלכו כבר, אני רוצה
לסגור..." עמדנו במבואה של השקם ושם אמרתי לחנה כשאני מחקה את
סגנונו של גרישה, "האם תרשה לי גבירתי לשמוע את המשך סיפורה?
מבטיח אני אותה שאבוא לשיעור!" חנה הישירה אלי את שתי בריכות
הכחול שלה. אתה רציני? אתה לא צוחק מגרישה? לא ילדה, עניתי,
רציני אני מאד! הסיפור שאת מספרת כדאי שיום אחד תעלי אותו על
ספר, ואני ממש רוצה לדעת את סופו. ואני... אני חשבתי שאני
משעממת אותך. אמרה חנה, זה מאד מאד חשוב לי שתשמע אותו וגם
שתכיר את אבא שלי.
וכך משך שלשה ערבים ארוכים סיפרה חנה את סיפורה, ברוב מימיקה
וכשרון, והפעם אני פעור פה ישבתי.
אין ביכולתי לכתוב את כל מה שסיפרה לי הנערה של חיי... הקורס
שלה עם גרישה שאמור היה להיות קצר כהבטחתו, נתמשך לאורכם של
שלש שנים בערך כאורכו של סמינר אוניברסיטאי! וכל פעם כשנגמר
ספר, דחקה חנה בגרישה להמשיך והם עברו לספרי ההיסטוריה הישנים
ואט לאט הפכו הסיפורים והיו לשיעורים והיו מתווכחים שניהם על
סוגיות מפולפלות כשני תלמידי ישיבה. לעיתים היו נוסעים
באוטובוס לאיזה שהוא מקום כדי לראות בעין את אשר למדו בספר.
ניכר היה בגרישה שכשם שהוא לימד את אנה, הוא היה נלהב ללמוד
בעצמו את הצד היותר חזותי לאשר הוא ידע בתיאוריה. וכך סיפרה לי
חנה איך טיפסה היא עם גרישה בשביל הנחש למצדה, אך ורק כדי
שירגישו את האווירה של הקרב האחרון והאבוד של אותה ממלכת
כוהנים ונביאים, מורדים ורועי צאן, (וזה ציטוט מדויק
מדבריה...). אותה ממלכה שצייר בפניה גרישה ברוב אמנות, על
שדותיה המוריקים, היכלותיה, גיבוריה, ועל הכל מחוקקיה שטבעו
בסופו של דבר את הקוד האתי והמוסרי של העולם שלנו היום. מפעם
לפעם שנתקלה אנה באיזה שהוא סיפור הראוי להתעכב עליו, הייתה
שואלת את גרישה באיזה תאריך קרה הדבר, ושהוא היה מוסר לה לוח
זמנים משוער הייתה תופסת בפליאה את ראשה ואומרת "אלוהים
אדירים... בזמן הזה שבטי הסלאבים חיו עדיין בסוכות קש בביצות.
והויקינגים עוד לא חשבו לצלוח את הוולגה והדנייפר! ואתה אומר
שעל האדמה הזאת בזמן נתון זה הסתובבו כאן פילוסופים, כוהנים
וקציני צבא הצעידו כאן את צבאם?". כן, היה עונה לה גרישה, אולי
זה לא נשמע, אבל בדיוק כך היו הדברים. ופעם כשאמרה אנה שעם כזה
חכם טעה ובגדול שעה שהוא צלב את ישו... הרצינו פניו של גרישה
והוא אמר: 2000 שנה חלפו מאז ואין איש יודע מה קרה שם בדיוק.
להוציא כמה ספרים שנכתבו בידי אנשים שהיו מגמתיים בעקרם, אין
שום דבר בכתובים על אותו משפט. ומה שבאמת היה טעות הייתה טעותם
של היהודים. שלא אימצו את ישו אל קירבם! תראי אניצ'קה כל משטר
ותרבות סופם שהגדולה שאופפתם מסנוורת את עיניהם ומסאבת את
משטרם והעם היהודי החל כבר את דרכו 2000 שנה קודם לכן. והנה קם
בחור צעיר מהגליל שזה אפילו לא בסביבת ירושלים וטוען לדרך
חדשה. שבעצם לא חדשה הייתה אלא ישנה מאד מאד והוא בעצם קורא
לעם לחזור אל המושגים הישנים שבברית הישנה. וזה מפריע, מאד
מפריע לאנשי הממסד שבירושלים זה מאיים על מעמדם וכיסאם שרכשו
בעזרת שחיתות. ובכן תעצמי רגע עיניים ותתארי לך את ההיפך נניח
שכן היו מקבלים את דעותיו, לא היו היום נוצרים בעולם! כולם
כולם היו יהודים. אבל לא קיבלו אותו. והבאים אחריו סיאבו את
תורתו ששוב לא דמתה לברית הישנה, וכך אנו חיים בעולם כמו שהוא
היום. וכך התקדמו שניהם מורה הוראה בדימוס ופליט חרב וילדה
קטנה שעל צווארה תלוי צלב בתוך נבכי ההיסטוריה של עם ישראל
וכשהגיעו אל המאה העשרים ודיברו על השואה וניכר היה בגרישה
שקשה עליו הדיבור, ידעו שניהם שסוף המסע קרב, כי בשיעור האחרון
שלמחרת עמדו שניהם על רגליהם וגרישה הקריא מתוך מסמך והפעם
בעברית ונערתי לעתיד עמדה לצדו והחרתה אחריו בהלהבות:
בארץ ישראל קם העם היהודי
בה עוצבה דמותו הרוחנית
והתרבותית
ובה חי חיי חירות ממלכתיים
וכשהגיעו לפסקה
ולפיכך נתכנסנו כאן חברי מועצת המדינה
הזמנית
זלגו עיניה של אנה דמעות.
שבי, אמר לה כשסיימו. את יודעת מה עשית?... אף פעם לא הייתה לי
תלמידה שכמותך! אינני מורשה להעניק לך תעודה, אבל את ילדה בת
שלש עשרה ומחצה שעשתה תואר ראשון ברמה אוניברסיטאית בהיסטוריה
של עם ישראל! זה לא נכון, גרישה! מחתה אנה, אני לא יודעת כל כך
הרבה. שששש... סנט בי, את זוכרת את מקבץ העשיריות שקיבלת בשנה
שעברה בגיאוגרפיה, היסטוריה ותנ"ך? לא סיפרנו לך, אבל קראו את
אמך ואותי לבית הספר ומחנכך סיפר לנו בהתרגשות איך בזמן הטיול
השנתי למצדה, שם למעלה מעל הסוללה הרומית הוא החל להבהיר אילו
דברים לכיתה, ואת בחוצפתך, נטלת מידו את השרביט וטיפסת על אבן
ונתת לכיתתך הרצאה בת חצי שעה על הגיאוגרפיה, ההיסטוריה, על
הורדוס ועל הקנאים ואף סיכמת בשאלה על הערכים המוסריים של
התאבדות במצבים אלה! ואת יודעת איפה נמצאת הרצאתך זו? מחנכך
סיפר לי בלא להתבייש שהוא הכניס אותה לתוך עבודת התיזה שלו.
ואת מספרת שאינך יודעת כלום? "היה לי מורה מעולה", אמרה אנה,
והוסיפה בביישנות "תודה אבא - מותר לי?".
גרישה אסף את אנה אל בין זרועותיו ואמר: "אף פעם לא חלמתי על
בת יותר טובה ממך, אניצ'קה - את ילדת חלומותיי!" ומחט את אפו.
וזה הכל? "לא" ענתה חנה יש עוד משהו על אמא שלי וגרישה.
להמשיך? שאלה חנה בביישנות. הנהנתי בראשי. "כשעברתי למטבח ישבה
שם אימי ופשוט בכתה בקול רם." החלה חנה בסיפורה. ניגשתי אליה
ושאלתיה אם קרה משהו. אני בוכה משמחה טיפשה שכמותך... כי היום
מצאתי את בתי שאבדה! הרי מצאת אותי לפני 5 שנים בסיביר, אמרתי.
לפני חמש שנים מצאתי רק את הקליפה שלך, והיום מצאתי את נשמתך
שאבדה. יש לי סוף סוף בת שלמה! ואספה אותי לחיקה בפרץ מחודש של
דמעות. אמרי לי קטנטונת והשתמשה שוב באותה מילת חיבה של
ילדותי, את עדיין שונאת אותי? למדתי אמא, אמרתי, והיום אני
יודעת שהצלת את חיי ביום שהעלית אותי לרכבת. אבל פעם אחת ממש
ממש פחדתי ממך. באותו היום בו דיברתי שטויות בבית הספר.
שבי מולי ילדה, אמרה לי אמא בחיבה, עכשיו את צריכה לשמוע את מה
שגרישה לא סיפר לך!
כבר שהלכנו לתחנת הרכבת היה בכיסי צו זימון ללשכת הגיוס, ולשם
בדיוק הלכתי מהתחנה. חוילתי ועברתי קורס אלחוט וצרפו אותי
ליחידה צבאית שיומיים לאחר מכן כיתרו אותה הגרמנים והדרך
היחידה לא ליפול בשבי הייתה היער הסמוך וכך הפכנו לפרטיזנים...
היית אלחוטאית קרבית? שאלתי בהערכה ומיד ידעתי שזה מה שאני
רוצה להיות - אבל הפעם בצבאי שלי! לא, ענתה לי אמא תוך שבוע
אזלו הסוללות שלי, ושהצניחו לי חדשות אספו אותם הגרמנים. ולאחר
שבועיים פגע כדור גרמני במכשיר האלחוט שלי וכך נגמר הסיפור.
הייתי סתם לוחמת פשוטה. שם ביער פגשנו יחידת פרטיזנים ותיקה
יותר והתלכדנו אתה. ושם פגשתי את גרישה. ועכשיו שתדעי לך,
קטנטונת, האדם אותו רצית לקרוא לו ז'יד באותו ערב, היה אלוף
מפוצצי הרכבות באזור, ובאיזה שהוא מקום במגרה שלו יש גם אות
הצטיינות גבוה! ופעם אחת כשהלכנו לפוצץ רכבת, נפצעתי בשעת
הנסיגה. ואז חשפה אמא את כתפה וראיתי שם ממש מתחת לעצם הבריח
צלקת גדולה ומכוערת. ביקשתי שישאירו לי רימון כדי שאוכל לפוצץ
כמה גרמנים לפני שהם יהרגו אותי. וגרישה שהיה מיוזע וטרוד
מהמולת הקרב הציץ בי ואמר: את תחיי נטליה... תיפח רוחי אם לא!
והוא נטלני על גבו לעבר המחסה הקרוב, ושם חבש אותי גם כדי
שטיפות דמי לא יסגירונו. סייר מעולה היה גרישה, ובחר לנו נתיב
ארוך ומפותל שעבר דרך הביצות, שם הוא קיווה הגרמנים לא
יתפסונו. וכך משך ארבעה ימים הלכנו וכל פעם שהתעלפתי סחב אותי
על כתפו. לאחר יומיים כשכבר היינו במרחק סביר מהגרמנים, עצר
בסבך ואמר לי: ראי נטליה לא נפגעת באברים חיוניים, אחרת לא
היית מגיעה עד לפה, אבל חייבים להוציא מגופך את הקליע אחרת
תמותי מהרעלה, ידעתי שאין ברירה כי הרגשתי את חומי עולה... את
יודעת שאני לא רופא ואני לא יודע מה אעשה לך בסכיני אבל אם לא
נעשה את זה תמותי! והוא חיטא את סכינו בוודקה שהייתה במימייתו
ואת מה שנשאר הכריח אותי לשתות. כבל את ידי ברצועת תת המקלע
שלו ושם בפי גזר של עץ כדי שאנשוך בו כשיכאב, אני לא יודעת כמה
זמן הוא ניתח אותי כי התעלפתי מיד למגע הסכין. לאחר יומיים
הגענו למחננו. למזלי נחת במנחת הזמני שהכנו ביער מטוס סיור
והוא נטלני עמו לבית החולים. לאחר המלחמה בא לבקרני ואמר כך:
ראי נטליה, אישתי וילדי נטבחו במלחמה, גם בעלך מת, ואין אני
מכיר אשה אחרת חוץ ממך כדי לבנות חיים חדשים, התסכימי? גרישה,
עניתי, אני יודעת שבעלי המת שם למעלה היה מוסר אותי בשמחה
לידיך. וכך נישאנו ויצאנו לסיביר כדי לחפש את קטנתנתנו! עכשיו
יודעת את למה כעסתי כל כך? את הלכת לקלל את האדם שנתן לך את
החיים של אמא שלך! אנה ישבה ובכתה: אני רוצה ללכת לבקש את
סליחתו של גרישה, אמרה בבכי. אין צורך, אמרה נטליה, את יודעת
שהוא סלח לך מזמן!
גווה של חנה החל הזדעזע בבכי כשנזכרה במעמד, "ואז אמרתי לאמא,
אני רוצה שתקראו לי חנה אני רוצה שם שיתאים יותר למולדת
שאימצתי לי היום! אם כך את רוצה אניצ'קה אמרה לי אמא. חנה,
תיקנתי בעיקשות ואני גם רוצה שגרישה יאמצני לבת בצורה חוקית!"
למחרת הלכנו שלשתינו למשרד הפנים. צעדנו בחגיגיות כשמצד אחד
אימי הורתי, באמצע ילדה בת שלש עשרה שנולדה רק היום ולידינו
הלך אבי החדש, אבא שאני בחרתי בו אישית.
חנה מחתה את אפה הנוטף והרימה את עיניה. ואתה? שאלה," מה הם
הדמעות האלה על פניך, סמל?" ונגבה באצבעה את זווית עיני. "כי
אוהב אני אותך קשרית!" עניתי.
מה השתתקת פתאום סבא? שואלני בני הצעיר. הרהרתי במשהו, עניתי,
משהו שקרה לפני 45 שנה. תיראו תיראו מה קורה לאבינו... זה ממש
מסוכן, תמיד זקנים נזכרים במשהו! צוחק בלא שמץ של כבוד בני
השני. "תשתוק כבר דביר!" מהסה חנה את בכורה "אני בטוחה שאביך
לא חשב על שטויות!"
ואני ידעתי שהיא יודעת ... כי משך 45 שנה פיתחה רעותי מין
כשרון טלפתי לנחש את מחשבותיי.
ולאחר מכן בפינת החדר לחשה לי: "חשבת על גרישה נכון?" הנהנתי
בראשי. ושוב הפעם קובעת כלתי... "הם שוב פעם מתחבקים!" "שקל
בעבור מחשבותיכם..." אומרת שוב כלתנו אלופת סדרות הטלביזיה.
"אביכם נזכר בסבא גרישה שבוודאי שמח היה לראות פה את כולנו!"
ואני יודע שחנה יודעת שאין זה ניסוחם הנכון של מחשבותיי, ושאני
חשבתי על כך שגרישה היה גאה לראות את המשפחה שהעניקה לו ילדת
חלומותיו ושהוא ראה בכך את נקמתו בכל צוררי ישראל לדורותיהם.
לפתע פער נכדי הקטן את פיו בפיהוק גדול וקולני, וכך נגמרה
מסבתנו. וכשהדחנו שנינו את הצלחות, אמרה חנה, תמיד אתה חושב
עליו, על גרישה, ודווקא ברגעים שמחים כאלה! ואיך לא? עניתי,
"אילולא קלט בזרועותיו באהבה, מפלצת קטנה אחת וברוב סבלנות
ועמל לש מחדש את נשמתה, לא הייתי זוכה לאשר זכיתי הערב!" חנה
נשאה אלי זוג עיניים זורחות וענתה לי בניב אותו נוקטים אנו רק
כשאנו לבדנו ואמרה: "אני אוהבת אותך, סמל, לתמיד!" והוסיפה:
"אני חייבת כבר ללכת לישון, כי הלילה ישנו חידוש במיטתי, ישנה
אני עם 'חטיאר'! "...תפשתי בכתפיה וסובבתי אותה אלי, " מכשפה
קטנה, כישפת לי את כל חיי." ולמראה ים הצחוקים שניבט מעיניה,
משכתיה אלי לנשיקה.
תם לו יומי הראשון כגמלאי!
גדרות התיל, ושורת הצריפים. מגרש המסדרים הקטן וחניון הרכב.
ואוהלי הפלגה שיריעותיהם היו משמיעות קולות נפץ עת שרקה בהן
הרוח הצפונית התדירה. היו לנו כתפאורה לאהבתנו. תפאורה קודרת
ונטולת חן. ועל הכל לא מצא חן בעיני שנינו, הליהוק! הסטטיסטים
שהשתתפו במסכת חיינו, קרי חברינו לפלגה, לא נשמעו ובגדול
להוראותיו של הבמאי. והיו יוצאים ובאים אל הבמה ללא כל סדר
ובאופן בלתי צפוי, דומה היה עלינו כי הכל סגר עלינו ולא הייתה
לנו פינה שקטה אחת בה יכולים היינו לפנות איש אל רעותו. ויום
אחד אפילו רבתי עם כל מחלקתי, כי כשיצאנו לתרגיל והתכוננו
לפרוס את מפותינו על סלע השולחן, מצאתי כתוב על הסלע בטוש של
שקפים... "הסלע של דני וחנה!" הסמקתי מכעס על חברי ששכחו את
מידת החברות, אינכם מתביישים! צעקתי, מילא אני, אבל מה אם חנה
רואה הייתה את זה! אספתי מיד מלא קסדתי עפר וצרורות אבן ושפכתי
על פני הסלע כדי שהכתובת לא תראה. ועכשיו איפה נפרוש את המפות?
התמרמרו חברי, לא אכפת לי, עניתי, אני יודע את הדרך שלי! ומי
שלא בטוח... בכלל לא אכפת לי מהיום שיתעה! ונפניתי לצעוד בנתיב
שיועד לי.
כנראה שהסיפור גונב לאזנייה של חנה. כי בערב שאלתני בפנים
עצובות, "מתי אתה יוצא לרגילה, דני?" עוד שבועיים עניתי. ומה
אתה מתכנן לעשות בה? הקשתה. אסע לקיבוץ ליום יומיים ואבקר את
אמא, כמו תמיד. ראה, אמרה, ואם נצא ביחד זה ישנה את
תוכניותיך?... זקפתי את אזני כשהחילותי להבין לאן היא חותרת.
אני רשומה לשבוע הבא, אתה רוצה שאחליף עם מישהו כדי שנצא ביחד?
אני בטוח שכבר עשית את זה, תחמנית קטנה, וצחקתי.
וכך שעה שעלינו על האוטובוס השועט צפונה הפכנו שנינו את
כיסינו ואיחדנו לקופה משותפת את כל הלירות והגרושים שאספנו,
וחנה שמינתה עצמה לקופאית ספרה את הכסף בקפידה ואמרה: זה עלול
להספיק, אבל בלי סיגריות וממתקים, הוסיפה כשהיא צופה בי
בחומרה.
כשהגענו לתל-אביב, פנינו מיד לבית הועד למען החייל ושכרנו שם
לכמה ימים חדר עלוב וחנה אמרה ביבושת. "כל כך מעט זמן - לא
כדאי לסדר וילונות!". ואת הזמן שלא נשארנו בחדרנו, חרשנו בו את
רחובות העיר הגדולה, כשאנו מתווכחים על כל הוצאה כספית מיותרת.
ולקראת הסוף כשצרורנו הנקוב כמעט הגיע לסופו, אמרה חנה: זה לא
בסדר דני. יש לנו הורים שדואגים. בוא וניתן להם את הערב
האחרון. וכך חילקנו בינינו את שארית אוצרנו ויצאנו איש לבית
הוריו.
כשאנו מבטיחים איש לרעותו להיפגש בתחנה המרכזית בשעה שש בבוקר
בתור לאוטובוס לאילת.
כשנפתחה בפני דלתה של אימי שאלתני זו מיד: איפה היית, לא תספר
לי שממקום כזה רחוק מגיעים לחופש רק לערב אחד? ניסיתי לפטור את
עצמי בדבר בדיחות. ואמרתי: "שלום חיילי היקרים... איפה הייתם
ומה עשיתם...!" אך אמא זאת אמא, ותחקיר של אמא כולל בדרך כלל
גם לחץ מתון. וכך נשברתי לאחר חמש דקות והצהרתי: "יש לי חברה,
אמא!". איפה היא, ומאיפה היא? האם היא יפה? האם היא טובה?
ומאיזה משפחה היא? וכששמעתי את שאלתה זו של אמי חלפה בראשי
בפעם הראשונה לאורך חברותי עם חנה המחשבה שעלולה להיות בעיה.
אך ידעתי והייתי בטוח שאם זה יהיה רציני וחנה תהיה לצדי אין
דבר שלא יהיה פתיר. וכשאימי שאלתני: ולמה אינך מביא אותה לכאן?
היא ביישנית, שיקרתי במצח נחושה. כשהיא תחליט לבוא אביא אותה.
ובבוקר בתור לאוטובוס עמדתי וחיכיתי לה כשאני צופה לכל הצדדים.
איך שהוא החמצתי את רגע הגעתה ופתאום נגעה יד רכה בעורפי,
וקולה נשמע מאחורי. "אני אתך, סמל?..." ומבלי לחשוב יריתי
מהמותן תשובה שעדיין לא דשתי בה במחשבתי. "לכל החיים,
קשרית!" ומיד תפשתי את אשר אמרתי, סבתי מיד על עקבי וצפיתי
בפניה, שלל הבעות חלפו בפניה ופיה היה פעור קמעה מהפתעה
וכשקלטה שאין מבטי חומק ממבטה ושככל הנראה התכוונתי לאשר אמרתי
ניתרה ממקומה ולקול תשואות וחיוכי נוסעי האוטובוס החלה לנשק
בעשרות נשיקות את פני.
וכשסוף סוף עלינו למקומנו המיועד באוטובוס, והוא פתח בדרך
החתחתים הישנה שנמשכה אז עשר שעות עד שהגעת לאילת, ביקשתני חנה
שאנמיך את כתפי כי היא רוצה לשים עליה את ראשה ולישון. מחשבה
חלפה בראשי, עשר שעות! אך מיד זרקתיה ממני. טיפש אחד, אין זה
עשר שעות! זקוף ראשך סמל ! הן הבטחת לקשריתך את כל החיים! וכך
נשאתי את ראשה הצהבהב על כתפי, כשהוא נע ונד בגלל מהמורות
הדרך, וגאה הייתי בכך כאילו הניחו על כתפי את דרגתו של
הרמטכ"ל. וכשהייתה נערתי מתעוררת לשניה מתרדמתה, הייתי לוחש
באזנה: "מאושרת את, קשרית?" והיא הייתה ממלמלת "אף פעם לא
הייתי מאושרת כמו היום!". וכשטפסנו בערבו של יום במשעול העולה
מתחנת האוטובוס אל מחננו, שאלתני: "למה בדיוק התכוונת, דני?"
"הבנת בדיוק, טיפשונת... לכל החיים משמע מאורסים אנחנו וכשנוכל
נתחתן!"
מבט פני האישה הנצחית צף פתע על פניה "ואפילו אי אפשר לקנות
טבעת?!" אמרה בעצב. וצדקה... לא היה בכיסנו אף לבקבוק של טמפו.
ומיד התעשתה. "יש לנו יותר, יש לנו האחד את השני!". ואז
התנשקנו ממש אל מול עיניו הנדהמות של הש"ג. וכך ידענו שנינו כי
נפל הפור, כי שלב בחיינו תם. ואין יותר דרך לחזור אלא שלא
ידענו עדיין לאן תובילנו דרכנו, האם סלולה תהיה או מלאת חתחתים
ובורות.
וכבר תחילתו של קיץ הייתה, ושוב ניתן היה לנו לשבת יותר זמן על
גבי סלענו הלבן שיד נעלמת של מי מחברי מחתה מממנו את הכתובת
אודות חנה ואודותי. וחנה אמרה לי בעצב "עוד חודשיים וחצי אני
משתחררת, ואתה?" "עוד שנה וחודשיים לפני." עניתי תוך ששנינו
תופשים שעד עתה הצלחנו לתחמן ולהחליף משמרות ועשינו ככל שהיה
בידינו לעשות כדי שנהיה ביחד, ואילו מעתה הדבר שוב לא יהיה
בידינו. ולאחר הרהור קטן, אמרה חנה בתקיפות: "שמע דני! נרשמתי
לבית הספר לאחיות! ואתה תבקר אותי בחופשות, וכשתשתחרר, אתה
מתייצב אצלי דבר ראשון! בודאי זוכר אתה סמל, שיש לך כבר בכיס
צו סיפוח אלי!" חייכתי למשמע הדימוי שנקטה בלשונה לאירוסינו.
העליתי על פני הבעה של כעס מדומה." שמעי נא, קשרית, אני אבוא
ועוד איך אבוא! ואפילו אצטרך לעבור בזחילה את כל האבנים של דרך
הערבה, אבל באשר לצו סיפוח, אני חשבתי שאצלי בכיס ישנו פתק
המודיעני שאת מסופחת אלי, ולכל החיים!"...
חנה הניחה את ראשה על חזי כשפניה מחייכות, אך אילו אני הרמתי
את פניה בתפשי בסנטרה כך שתראה את פני, שמעי נא נשמת חיי, עד
עכשיו בילינו, התחבקנו, התנשקנו והתהוללנו. ואף פעם לא דיברנו
על העתיד ברצינות! בואי נפתח בדיון תקדימי... למשל חולק אני על
דעתך בקשר לבית הספר לאחיות! לדעתי צריכה את להיות מורה או
מרצה, נולדת לכך! האם תתני לכשרונו של גרישה לרדת לטמיון? חנה
הרהרה לשניה, ואמרה תוך שהיא בוררת בקפידה את מלותיה... כבר
דיברתי על כך עם אבא ולבסוף הבין, את החוב הגדול שאני חייבת לו
אני אחזיר בכך שאהיה אמא, מורה, מדריכה ומחנכת לילדי שנינו, אם
יואיל האל לתת לנו. ואני מבטיחה לך שכל חיי גם אמשיך ללמוד,
ואני יודעת לעשות את זה! חשבת שיש בידי תואר ראשון וירטואלי
בהיסטוריה של עם ישראל? ובכן אין זה נכון, כשהייתי בת 16 קראני
אליו אבא ואמר לי: ילדת חלומותיי (כך הוא קורא לי תמיד) אין
אנו כה עניים כשהיינו בהתחלה. והוא רשם לי המחאה ואמר, גשי
לאוניברסיטה הפתוחה והרשמי לכל הקורסים העוסקים בנושא שכבר
למדת, ואני מבטיחך שלא תהי צריכה ליותר מיום יומיים לפני כל
בחינה, וזה לא יפריע לך בכלל בבחינות הבגרות שלך! ושתלכי לצבא
כבר יהיה בידיך התואר. יש לי תואר ראשון אמיתי, דני! ולא סיפרת
לי, קבעתי עובדה. חנה השפילה את מבטה כשאודם של בושה על
פניה... אני... אני... אני פחדתי ש... שאתה תחשוב שאני יותר
מדי חכמה בשבילך!... כנראה שמגיעה לך סטירה, אמרתי והרמתי את
ידי כשאני מלטף את פניה, וכשהגעתי לסנטרה זקפתי את פניה אלי.
ואת יודעת למה? כי הנערה שאני הולך לחלוק אתה את חיי, קטנת
אמונה היא, ולא האמינה שבחיר ליבה אוהב אותה ללא כל התניות!
להפך גאוותי הגדולה היא חכמתך! וכאני נזכר איך את עומדת מול
מיכה בפנים מלוכלכות ויוצאת ברוב פיקחותך ממצב בלתי אפשרי אני
מתמלא בגאווה על שנערה כה חכמה החליטה שאין בחיר ליבה טיפש מדי
בשבילה. חנה חובקת את צווארי ואומרת לי, סלח לי... הסלחת? אינך
טיפש בכלל, אולי רק טיפשון, אחרת למה נתת לי לחכות לך שבועיים
אחרי שחזרנו מהסיור? תמיד הייתה שאלה זו שלה מעין הזמנה לכך
שאני אומר לה, לא נורא אני אפצה אותך עכשיו! אבל הפעם איני
מוותר, ואני קורא בקול... "אלוהים אדירים, ילדה! יש לך תואר,
את יכולה להתחיל ללמד כבר מחר! ואת אוהבת את זה! ואת כל זאת את
הולכת להחמיץ?" חנה מישירה אלי את מבטה ואומרת לי בקול רציני:
בפנים בוכה לו על כך לבי, אבל כל חיי לא אפסיק ללמוד. כל אימת
שיהיה בכוחי ללמוד אלמד, ואוסיף תואר על גבי תואר אבל המקצוע
הזה אינו פתוח בפני!... למה? שאלתי, הרי את תהי הטובה במורות,
בדומה לגרישה! חנה הישירה אלי מבט דומע, הרהרה מספר שניות כדי
שתוכל לברור את המילים הנכונות ואז ניגבה את עיניה בהחלטיות
ואמרה: סיפרתי לך שהושיבו אותי בכתה על יד הילד היפה ביותר
שראיתי אי פעם, עשר שנים חלמתי על הילד הזה עד שנפגשנו כאן
מחדש. כך שאני אוהבת אותך יותר מאשר תוכל לתאר! וכך, אהבת חיי,
האם חשבת פעם ברצינות על הצפוי לנו? כאן במולדת של שנינו מתוך
סיבות שונות ומשונות, מותר לחבק "שיקסע", מותר לנשק "שיקסע",
ואפילו מותר לשכב עם "שיקסע"! דבר אחד אסור, אסור להתחתן עם
"שיקסע"!... אני יודע נשמתי, אמרתי, וכן חשבתי על כך! ואני
יודע שאהבה כשלנו לא ניתן שנינו לאף רבי לכבות! ובכלל עדיין לא
הכרתי את אביך, אבל אני חושב לפי סיפורייך שאין אדם גדול ממנו!
ואם הוא התחתן עם "שיקסע", גם אני אתחתן בגאווה עם "שיקסע"
ושנינו נאלץ לצפצף על הרבה דברים המקובלים כאן". "גם אני חשבתי
כך, ואני גאה בכך שדעתך כדעתי!" אמרה חנה וחבקה את כתפי, אבל
ישנו דבר נוסף. אפילו אמצא בית ספר שיסכים ש"שיקסע" תלמד בו
תנ"ך והיסטוריה, תמיד יהיה איזה שהוא תלמיד שיהיה סתום אפילו
לגבי כשרונותיי. ולתלמיד סתום ישנם בדרך כלל הורים שאינם חכמים
במיוחד והם כמובן יאשימו את בית הספר על ששכר מורה נוצריה
שהכשילה את התכשיט שלהם! ובכלל איך יכל להיות שמורה נוצריה
תלמד את עשרת הדיברות?
רק באקדמיה אולי יכלו לקבל אותי! אבל עד שאהיה לפרופסורית הדרך
היא ארוכה ארוכה... והמקום שם בקצה הפירמידה צר הוא מעין
כמוהו!
הרבה שכל מצוי בקדקודה של אהבתי! חשבתי, וכנראה גם שהצדק
בידיה! ולמה דווקא אחות? שאלתיה. "אתה לא ראית את הצלקת
המכוערת שאבא עשה לנטליה בסכין הקומנדו שלו שם ביער כשהוציא את
קליע הרובה מכתפה, אם יקרה לי ואצטרך לדבר בדומה לזה, אני רוצה
לעשות את זה יותר יפה ויותר נקי". להכין את הכתף? שאלתי
בצחוק... חנה שלי מטלטלת אותי בזעם: "שלא תעיז! לעולם לעולם
שלא תחשוב על כך אפילו! ארץ קשה היא ארצנו ועוד הרבה מלחמות
צפויות לנו... " מאיפה יודעת את? הקשיתי, "הרבה חכמת נשים,
ועוד יותר הרבה ידיעת היסטוריה והתהליכים האמורים לשלוט בה!
אבל זה סתם ניחוש! אמרתי, אבל תראה שצדקתי!"
ואביך יודע על החלטתך? שאלתיה. "גרישה יודע וליבו כואב עליו
יותר מאשר לבי . אבל הוא הגיע למסקנה דומה לשלי ".
45 שנים חלפו כבר משיחה זו, והיום לפחות בנושא המלחמות יודע
אני שהיא צדקה, ועוד איך צדקה ובגדול! למזלי הגדול ולמזלה
מעולם לא הייתי זקוק להגיש לה את כתפי, אך למרות הבטחתי לא
לשמור סודות מפניה, לעולם לא סיפרתי לה עד כמה הייתי קרוב לכך!
וכשהייתה חוזרת באיחור גדול מבית החולים לאחר פיגוע או תקרית
גבול כשעיניה עייפות וכואבות, ידעתי שראתה הרבה מעבר לכתף
פצועה... הייתי חובקה אז בחזקה כאילו מצאתיה מחדש, ומעולם לא
חקרתיה אודות מה שלא סיפרה מעצמה. וידענו שנינו שבאותו היום על
גבי סלע השולחן הלבן, שעה שבפעם הראשונה ניסינו לתכנן את מהלך
חיינו בעתיד, ישוב ישבו עליו זוג של צעירים תמימים ונאיבים עד
להחריד. ועדים לכך הם שורותיהם שהתדלדלו של חברינו... והרבה
יותר מדי אידיאות בהם האמנו אז, נופצו או מתו על גבי מזבחותיה
האכזריים של ההיסטוריה!
את הלילה האחרון של חנה בבסיס הפלגה, בלינו שנינו על גבי הסלע
כשנינו חובקים איש את רעותו. חנה הביאה עמה לסלע את חפציה כדי
שבבוקר נלך משם ישר אל האוטובוס. וכל הלילה דיברנו על היום
שלאחר הצבא. ועוד הרבה תכניות שונות ומשונות שרק אנשים צעירים
תמימים ונאיבים שכמותנו יכלו לרקום. ובדבר אחד הגענו למסקנה
אחידה, שאין ברירה ולמרות הקשיים הגיע הזמן שמשפחות שנינו
תכרנה את בני הזוג של ילדיהן. נדברנו בינינו שהדבר יעשה באחת
מחופשותיי הבאות ולאחר שאיש איש מאתנו יכין את הוריו הכנה
מתאימה. וכשניצת פס של כסף מעל להרי אדום נגעתי בכתפה של רעותי
כי באותו רגע התנמנמה לשניה כדי שתספיק לצפות בפעם האחרונה
בזריחת הפלאים הזאת וירדנו שנינו באיטיות לעבר תחנת האוטובוס
שיוביל את חנה אל הבקו"ם. ורגע לפני אשר עלתה אל האוטובוס
חיבקה אותי כשהיא ממררת בבכי, "להתראות, סמל, תזכור שיש לך צו
סיפוח!" הרמתי את סנטרה ואמרתי לה: "חזרי אחרי מילה במילה,
קשרית..." על מה לחזור? שאלה, "אמרי כך: הרי את מסופחת לי לכל
החיים, כדת..." ומיד פסקתי, לא זה לא בדיוק הנוסח המתאים! ותוך
ריח של שרפת דלק וענן סמיך של אבק יצא האוטובוס לדרכו כשהוא
לוקח ממני הרחק הרחק את אהבתי.
וכשטיפסתי ועליתי שיכור מעייפות אל מאהל הפלגה, מצאתי את חברי
ניצבים במסדר הבוקר והצטרפתי לשורתם אם כי באיחור מה. יפה!
אומר לו דודיק המ"מ, וכל חברי מחייכים מאוזן לאוזן, סוף סוף
זכינו לביקורו של אלמן הקש הטרי שלנו... האם יסכים כבוד הסמל
להוביל היום את כיתתו לסיור קטן? לאן הולכים? שאלתי, לא הרבה,
עונה דודיק, רק עד למעלה 48 ומשם דרך השחרות לבקעת עובדה,
וירידה לכאן דרך מעלה 40... זה מסלול פשוט חשבתי, אני עושה
אותו ללא מפה אפילו! אבל מעלה ה 48 מעלה רצח הוא... אשתדל, אני
עונה לדודיק. אין צורך חותך דודיק את דברי, חברך מוישיק הסכים
ברוב טובו להוביל במקומך את כיתתך בתנאי שתשמור במקומו הלילה.
יצאתי מהשורה ונעמדתי אל מול מוישיק... תודה מוישיק, אמרתי,
תמיד ידעתי שיש לי חברים. אל תודה לי עונה לי מוישיק, אתה סתם
חמור, זוהי מתנת הפרידה של כולנו לחנה!
תיארתי לעצמי שמצפה לי עכשיו תקופה ארוכה ארוכה של שיממון, אך
כבר באותו ליל שמירה הרגשתי שכבד הוא עלי הנטל הזה, פסעתי
לאורך הגדרות כשאני כל הזמן דובר אליה בדמיוני.
אך כשהייתי מושיט מתוך הרגל את זרועי כדי להקיף את כתפה, היה
העוזי צונח מכתפי ונחבט לו בברכי. הבנתי מיד שמרווחי החופשות
שמגיעות לי נראות ויראו בעיני שנינו כשנים של פרידה. ולאחר
שבוע משמים, החלטתי לעשות מעשה אשר לא יעשה בצבאנו ובייחוד
ביחידות השדה, להתחיל לסחור בשעות שמירה על מנת להגדיל את מכסת
חופשותיי. אך מחנה קטן הוא מחננו וכל תנועה אנושית הייתה גלויה
בו לעין, ועד מהרה תפשני מיכה והודיעני שמחר בשעה 08:00 הוא
עתיד לשפטני. במשך הזמן עד למשפטי הלכתי כסהרורי. איזה טיפש
אתה דני! עכשיו גם מכסת החופשות שלך תבוטל לפחות ל 3 חדשים. רק
חנה הייתה עשויה לצאת ממצבים כמו אלה! אבל אין מביאים סניגורים
למשפטי מ"פ וחוץ מזה היא נמצאת בצפון! טלפונים לשיחות פרטיות
לא היו נקוטים אז בצבא וכלל לא יכלתי לתקשר אתה. שלחתי במחשבתי
אליה תשדורות של מחשבה..." אהובה, בצרה אני, הולכים לגזול
מאתנו את פגישתנו!" בטוח אני שחנה לא שמעה את מחשבותיי מגיעות
אליה. אך באורח פלא התייצבה למשפט.
"שמאל ימין, שמאל ימין, שמאל ימין, שמאל!" הצעידני הרס"פ לעבר
שולחנו של מיכה. "עמווווד דום!" הרמתי את ידי כדי להצדיע
למפקדי... אך פתע שמעתי את קולו כשהוא פונה אל הרס"פ, השאר
אותנו לבד, גבי! פערתי את פי מתימהון, ומיכה אמר לי הורד את
ידך, סמל ושב על הכסא. אין זה משפט, אומר מיכה, אלא שעלינו
לברר כמה דברים! וקורע אגב כך את טופס התלונה. אתה יודע איזה
עברה עברת? שואלני מיכה בכעס... הנהנתי בראשי לכך שאני יודע
שזו עברה שעונש בצידה... יותר זה לא קורה! פוקד עלי מיכה
ואומר: אתה יודע שלרבים מחבריך יש חברות בצפון, ותתאר לך איך
הייתה נראית הפלגה אם שטופה הייתה בהחלפות של שמירות ומשימות
כך שאף אחד מהמפקדים לא יודע היה איפה כרגע נמצא פקודו! מציין
בפני מיכה, ואני יודע שהוא צודק. אם מי מחבריך היה נתפס בדבר
כזה היה זוכה ממני לחודש תמים במצודת אילת! ולבי מחסיר פעימה.
ועכשיו לעניין, אומר לי מיכה, אין מכיר אני את חברותיהם של
חבריך ולכן הן כקליפת השום בעיני. אך חנה שלך היא החייל
האיכותי ביותר ששרת מתחת לפיקודי, הן מבחינת חיילות והן כאדם!
רציתי גם ללחוץ את ידה ולברכה לפני אשר עלתה לאוטובוס, אך איני
יודע היכן שני קופים שכמותכם נעלמתם...
ובערב כשחשבתי על משפטך, ידעתי דבר אחד שעלי להענישך, אבל
ידעתי גם שאין בכוחי להעניש את החיילת שעמדה לפני בעמידת דום
ובפנים מלוכלכות במגרש המסדרים וסיבבה את מפקדה מסביב לאצבעה
הקטנה! אתה מבין דני? אתה יכל למסור לחנה שהיא הצילה את התחת
הטיפשי שלך!
ועכשיו לעניין השני, וכהקדמה, אם תדבר עליו אי פעם ואפילו
באוזניה של חנה תמצא את עצמך לא במצודה, אלא לשנתיים תמימות
בכלא המרכזי של צהל! אפשר לסמוך עליך? אני חושב שכן, המפקד!
עניתי. חושב זה לא מספיק, אתה בטוח? כן המפקד! ובכן, אומר לו
מיכה בפנים חמורות, אתה יודע שיחידה כשלנו ובמקום כשלנו עוסקת
מדרך הטבע גם בעסקים שיש לשתוק עליהם... (ידעתי זאת מזמן כי לא
פעם אבטחנו מרחוק איזה שהן פגישות תמוהות) ובכן מוסיף מיכה,
לעיתים, אחת לחודש חודשיים, מגיע לידינו חומר שאנו רוצים
להעביר אותו צפונה במסירה אישית ואף לא ע"י בלדר רשמי. כל פעם
שיקרה הדבר אני אקרא לך ואז תצטרך למצוא את דרכך צפונה בכל דרך
שהיא! יוקצבו לך 10 שעות הלוך ו10 שעות חזור שהן ביחד... ומיכה
מפסיק לרגע ואומר לאחר מכן בחשבון פשוט ביחד זה 30 שעות,
שלאחריהן אתה מתייצב אצלי עם תשובה אם תינתן לך! הבנת סמל?!...
כן מיכה, אמרתי. כן המפקד! מתקן מיכה. תמיד ידעתי שאתה חבר...
מלמלתי. אהיה חברך כשאפשוט את המדים, כרגע אני מפקדך, עונה לי
מיכה ביבושת. ניסיתי להרים את ידי בהצדעה, אך מיכה אמר לי: חכה
אינך הולך, ושלף ממגרתו מעטפה לבנה ואמר לי התלבשת מספיק יפה
למשפט, וזה מספיק! עכשיו 08:30, למטה במנחת חונה כעת פייפר,
שממריא עוד 20 דקות... זה מזלך המיוחד! אמור לטייס שמיכה שלח
אותך! ולש"ג בקריה אתה אומר שאתה מפלגה ו' הוא יכניס אותך.
ואתה מוסר את המעטפה במודיעין ואומר שמיכה שלח! ומאצל הדלת אני
זורק אליו: כשנתחתן תקבל הזמנה, מיכה! אם תהיו נחמדים אבוא גם
לברית עונה לי מיכה בחיוך!
במטוס צפונה!... אני עושה לעצמי חישוב גס תוך שאני רץ למנחת,
זה שעה. יש לי כשמונה עשר שעות עד שאצטרך להתחיל לחזור!
ובאוויר כשאני יושב מאחורי הטייס, מדמיין אני לעצמי שאני רואה
את פניה, ואני לוחש לה "מכשפה אחת, קוסמת, איך ידעת שעלייך
להופיע ולהגן עלי במשפט?".
ובמשך השנה שבאה זכיתי לארבע או חמש גיחות כאלו, שלמען האמת לא
תמיד היו מוצלחות כמו הראשונה. ופעם אחת אני זוכר שהערתיה בשעת
חצות בחדרה שבמעונות לאחר יום תמים של טרמפים שלא צלחו.
ונישקתיה לשלום ולפרידה באותה נשיקה אחת, ונפרדנו כשהיא צועקת
עלי בדמעות " למה באת? רק כדי להרגיז אותי!", אך ראיתיה! ויחד
עם החופשות הרשמיות שבתי קצת לעשתונותיי והערכתי למיכה על מה
שעשה לחנה ולי, גברה והלכה.
את החופשה הזאת אנחנו מקדישים למשפחות. קובעת חנה נמרצות, כשגל
של נמלים קרות מתחיל לטפס לאורך שדרתי. ומוסיפה "אני דיברתי
כבר עם שלי, והם יודעים הכל, אנחנו נתחיל משם!" ואני מרגיש
שברכי מתחילות לרעוד כמו אז לפני חדר הקשר, אך צריך הדבר
להיעשות אי פעם! וחנה מושכתי פנימה לדירת הוריה, שלום לאימי
שלי, אומרת חנה, זהו דני שלי! שבו אומרת נטליה עוד מעט יבא
גרישה שלי מהחנות. תוך שהיא מגישה לי כוס של תה שמזגה
מה"סמובר" שעל השולחן כשליד הכוס 2 קוביות סוכר. שלום לך
נטליה, אני אומר, חנה סיפרה לי עלייך, ואני מצניח את קוביות
הסוכר לתוך הכוס, חנה צוחקת, לא ככה דני, שמים קוביה בפה
ושותים עליה את התה! לא אמרת לי. אני בועט קלות ברגלה מתחת
לשולחן, בפעם הבאה! וסוקר אני את נטליה בסקרנות. קצת מזכירה
היא את חנה אך פניה חרושות קמטים, אך בזכרי את השנים הקשות
שחלפו עליה, מחליט אני שבעצם עדיין אשה נאה היא. לפתע ובדומה
לחנה שלי מתקשרים בזויות עיניה זהרורי צחוק והיא אומרת: "ובכן,
אתה הוא המוז'יק הקטן שהכה את קטנטונת שלי?" אך מאחר וזהרורי
הצחוק שבעיניה גוברים מחליט אני לענות בתשובה הדומה לשאלתה.
"ואת היא האמא שגררה את נערתי לאורך הדירה בצמתה?" חנה צוחקת,
ונטליה אומרת לי: אנחנו בתיקו, חייל, ויותר לא נדון בנקודות
אלו, אך יד כבדה לך חייל... קראי לו דני , משסעת אותה חנה.
ונטליה ממשיכה ואומרת לי כממתיקת סוד: להבא דני, אם תאלץ
להכות את העקשנית הקטנה שלי, בל יהא זה בחוזקה כמו לפני עשר
שנים! אני מרצין ואומר: לעולם נטליה, לעולם, לא אפיל ולא אתן
שיפילו ארצה שערה משערות בתך! זה טוב אומרת נטליה, עלייך לאהוב
אותה הרבה את קטנה זו שלי. הרבה שנות חסר היו לה בילדותה! היא
סיפרה לי נטליה, ומשום כך כנראה, מדי יום אוהב אני אותה יותר
ויותר.
הדלת שמאחורינו טרקה וחנה זינקה ממקומה ותלתה עצמה ברוב אהבה
על צווארו של גרישה כשהיא מושכת אותו אלינו, זהו דני שלי, אבא!
לחצנו איש את ידו של השני כדי לצאת את כללי הטכס, אבל סקרנו
בעניין רב איש את דמותו של השני... שנה שלמה היה בעיני גרישה
האדם שמאחורי הקלעים, זה אשר תמיד יתחרה בי על ליבה של האשה של
חיי. אבל לא פחדתי מכך ידעתי כי הוא איש חכם וטוב לב שיצר
ועיצב את לבה של ילדה קטנה שהייתה באותו זמן במצוקה נפשית.
כמוכן הבנתי בחושי כשראיתי את זרמי האהבה הסמויים שבינו ובין
בתו שהוא לא ידחף את עצמו בכוח לתוך חיינו. צנום היה ובעל קומה
ממוצעת כשעיניו ממושקפות, ומיד תהיתי איך אפרוח שכמותו סחב על
כתפיו את נטליה הפצועה 4 ימים בביצות. ומהיותי חייל אז, רגש
עמוק של הערכה הציפני. השנים בעיר היטיבו אתו, היה לו חוש בריא
והוא פתח בפתחו של בית ספר תיכון גדול חנות קטנה, שצמחה ועלתה
למכשירי כתיבה, ספרי לימוד ושאר דברים שתאמו לאופיו. ועל הכל
היו בידו חוברות שהכילו פתרונות אפשריים לבחינות שטרדו את ראשם
של לקוחותיו הצעירים. ועד מהרה הם למדו איש מרעהו שתמיד ואם
זמנו של מוכר הספרים המזדקן, יאפשר לו, הוא עונה ומסביר
באדיבות כל סוגיה סבוכה בחומר הנלמד. ועד מהרה היה בעיני
הנערים כאילו לקמיע של אותו בית ספר. דבר שכלל לא הזיק לעסקיו.
ופעם כשעוד הייתה חנה תלמידה באותו מוסד, שמעה בחלפה במסדרון,
את אחד הנערים בכיתה המקבילה אומר בזו הלשון "אבל מורי! גרישה
מסביר את זה אחרת לגמרי..." חנה עצרה את הליכתה כדי שתשמע את
ההמשך, "ומיהו אותו גרישה אם יותר לי לשאול?..." הקשה המורה על
תלמידיו, ושהוסבר לו שזה מוכר הספרים שבפינה, ענה אותו מורה
הוראה תשובה שהציגה בעליבותה את כל מערכת החינוך שלנו. "כמדומה
היה עלי שאני הוא מורכם... על כל פנים אני מעריך את תלמידי
על שפנו בשאלותיהם למוכר ספרים הדיוט, ולא לרוכלי הדגים
בשוק!". וחנה שלי שבעלת מענה לשון הייתה וגם המעולה שבתלמידים
בבית הספר, פרצה לכיתה שאינה שלה ונעמדה מול הדוכן כשידיה על
המותנים וקראה בקול: " אתה עלבת כרגע באבא שלי! ולכן שתדע לך,
שכל הציונים ותעודות ההוקרה שקיבלתי כאן, והיא הפסיקה רגע כדי
לנשום, את כל התורה הזו למדתי מאבא שלי! ולא כאן במוסד הקופים
הזה! לעולם לא תהיה מורה! ולעולם לא אקרא לך מורי..." ופרצה
החוצה מהכיתה תוך טריקת דלת. תעודת השליש הבאה שלה כללה את
המקבץ הרגיל של עשיריות ותשיעיות ואילו בסעיף ההתנהגות ניצב
היה הציון ארבע. ואילו גרישה שלא הכיר את הסיפור, חבק את כתפי
בתו ואמר סוף סוף את מביאה לנו תעודה מגוונת! מותר לנו לשמוע
במה זכינו לכך, ילדת חלומותיי? חנה הניחה אז את ראשה על חזהו
של גרישה ואמרה: נכון אבא שאתה סומך עלי ומעריך את מה שעושה
אני? כן ילדה, ענה גרישה... ובכן תדע לך שלא עשיתי כל רע, ורק
הגנתי על כבודו של האבא של חלומותיי, אבל פרטים לעולם לא תשמע
מפי!
וכעת ניצבתי אני לפני אב החלומות של חנה שלי, ותקעתי בו מבט
מעריך. בואו ניכנס כולנו לחדר העבודה, אמר גרישה. ושישבנו פנה
אלי ואמר כשהוא שולח מבט אוהב בבתו... "לפני עשר שנים הגיעה
לחדר זה ילדה קטנה, שהייתה אז שלא באשמתה כמו שאתם אומרים היום
גם "סוציומטית". וכשהעפתי מבט בילדה המרירה והכועסת הזאת הבנתי
מיד שלמרות מה שסיפרה לנו הרי שמתחת לשטח מסתתר כאב עמוק וצורב
שהיא לא תספר לנו מהו. ורק במהלך מערכת השיעורים שלימדתי אותה
ובהחלט שגם היה בהם גם גוון תרפי, סיפרה לי ילדת חלומותיי אף
בלא שהרגישה בכך, שמתי שהושיבו אותה לידך, והיא ראתה את
נמרצותך, את מקובלותך בעיני חבריך, את יופייך, וכמו כן בל
נשכח, וגרישה כחכח בגרונו, לא נשכח את הביולוגיה... חנה שלך
הייתה אז רגע אחד לפני שאימא טבע אומרת לאדם, גבר אתה או אישה!
והגנים שלה החלו כנראה לזמזם למראה הנער בן הגזע השונה. " חנה
השפילה את מבטה והסמיקה. ואילו גרישה שלח את ידו וליטף ארוכות
את שערה של ילדת חלומותיו... להמשיך נשמתי? שאלה, כשהוא נוקט
בעדינות את המילה "נשמה" בתעתיק הרוסי שלה. מותר לך אבא, אמרה
חנה, אין לי סודות מדני. אבל אף פעם לא ידעתי שאתה ידעת זאת.
גרישה חייך ואמר: "אי אפשר להסתיר דברים כאלה מהורים אוהבים...
על כל פנים ילדת חלומותיי חוותה פעם ראשונה בחייה אהבה, והרגש
הרך הזה שלא הבינה בכלל מהו ואף נגד את מה שלמדה שלא באשמתה
בשנות המלחמה. בלבל עליה את מחשבותיה אבל למעשה היווה גם את
הניצנים הראשונים של החלמתה. אהבות של ילדים באות במהרה
וגוועות במהרה. אך לאהבה קטנה זו שלה היה סוף טרגי ששניכם כאחד
הייתם אחראים לו! אתה מבין, הנער שהיא אהבה אף בלא להודות בכך,
העליב אותה והיא החזירה לו מנה אחת אפיים, ואז גם למרבה
העליבות שבדבר חטפה סטירה מצלצלת, ואהבתה הקטנה והתמימה נקטעה
באיבה. ומשום שלא היה לה זמן מספיק כדי לדעוך, היא נשארה
כקיבעון קטן בליבה הפצוע ממילא של ילדתי. במשך השנים החלימה
נשמתה והיא הפכה לגאוותנו. כרכנו יחד את התעודות והציונים
שהביאה, והתגאינו במעורבותה החברתית. רק האהבה שאבדה לה נשארה
כשריטה על לבה של נערתנו, עקבנו אחריה שעה שנכנסה לתנועות
הנוער שלפי הערכתה הייתה עלולה לפגוש אותך שם. וכשפתחה עיתון
ונתקלה בשמו של המושב הקטן בו חיית אז.
ידעתי שעיקשת היא ילדת חלומותיי וסופה שתשיג את חפצה, וכששמעתי
שהיא פגשה אותך בצבא, ושהגחלת הזערורית שצבטה כל השנים את ליבה
ניצתה לפתע ללהבה שגם האירה את לבבך, ידעתי שילדתי הקטנה סגרה
מעגל! ולבבה שלם הוא עתה לחלוטין". גרישה פסק מלדבר חייך קמעה,
ותקע מבט אוהב בעיני בתו הקיש בעקביו וקד לה קידה זעירה...
"האם תסלח לי גברתי הצעירה על שאביה חיטט ברוב אהבתו בנבכי
נשמתה?". וחנה חובקת אותו כשהיא מנגבת דמעה, "תודה אבא, אני
יודעת שעשית הכל כדי שזה לא יכאב". וגרישה קם ממקומו ניגש אלי
וחיבקני: "אין אני מברך אותך על שאתה נכנס למשפחתנו, כי אתה
כבר עשר שנים חי עמנו בלי שאף תדע על כך, אני מברכך על ששמעת
להלמות ליבה של ילדת חלומותיי!" גרישה, אמרתי לו שמעתי עליך
הכל, החל מהיער ועל כתפה של נטליה ועל הכל העבודה הגדולה שעשית
שעה שהבאת מזור לליבה של נערתי, בהחלט אהיה גאה להיכנס
למשפחתך, כי גם אני גאה כמוך בילדת חלומותיך.
נטליה איפה את? קורא גרישה, האינך רואה שילדי רעבים,
והובילנו אל השולחן שערכה לארוחת הערב.
אתה רואה, אמרה לי חנה בצאתנו, זה לא כאב. אך עלינו לראות עוד
את אמך ושם הסיפור יהא אחר, אם תתני לי מחר יום חופש אסע אליה
להכינה. וכנראה שתהא לך שם עבודה קשה...
סמוך עלי ענתה לי נערתי באומץ. אני מגייסת לשם כך את כל מה
שגרישה העניק לי.
שלום אמא!... קראתי מאצל הדלת. ואימי נתנה בי מבט מבעד למשקפיה
וענתה לי "שלום דני! מסור נא בבקשה לחברה שלך שאני מודה לה על
ששלחה אלי את בני לפחות לשעה...". התחלה רעה, חושב אני, היא
כועסת ומקנאת לחנה. ואני אומר לה: פשוט באתי לומר לך שמחר אני
מביא את חנה כדי שתכיר אותך! סוף סוף, עונה אמי, מה כבר אינה
מתביישת? היית יכול להביאה כבר היום!... כחכחתי בגרוני, את
מבינה אמא, שנינו חשבנו שאולי כדאי להכין אותך! ואמא שלי זוקפת
מיד את מחושיה, מה יש לה שהיא צריכה הכנה? היא נכה או חולה?
או אולי חסרה לה רגל? לא אמא, היא בריאה ואולי אפילו יותר
ממני, אבל ישנה איזה שהיא בעיה, את מבינה אמא, לפי ההלכה
היהודית חנה היא נוצריה!... פניה של אמא מצהיבים קמעה, והיא
אומרת לי: "אתה רוצה לומר לי, דני, שאתה מביא שיקסע למשפחתנו!
תסתכל על התמונה!" ורואה אני שהיא מסתכלת על תמונת סבי שעל
הקיר. אני מתיישב ליד אמי ואומר לה: "חנה היא אדם מיוחד, ובטוח
אני שסבא גאה היה לקרוא לה נכדתי..." ובכלל מה אכפת לך אמא,
נתת הרי לילדיך חינוך חפשי! ואין שומרת את מצוות במיוחד!...
"עם קטן אנחנו, אומרת אמא, וכל נפש הנגרעת הימנו משקל רב לה!
שמעי לי אמא, אומר אני בקוצר רוח. שתדעי לך שלא מצאתיה בקרב
המתנדבות הדניות המגיעות לקיבוץ לשלשה חדשים כדי להשתזף ולעשות
חיים עם בחורים ישראליים המזכירים להם את ישו!... ומאיפוא צמחה
זו? קראי לה חנה. אמרתי, היא גדלה בארץ, שרתה יחד איתי בצבא
וקיבלה חינוך ישראלי, ובעצם בטוח אני שהיא עלולה ללמד את
הילכות היהדות אפילו את בת הרב! זוכרת את הילדה הקטנה שסטרתי
לה בבית הספר? זאת היא הילדה הזאת! היא גדלה וחל שינוי מוחלט
בדעותיה!
...וכי לא היו בסביבתך מספיק בנות משלנו? מתלוננת אימי. אמא,
אני אומר ולוקח את ידה בידי, כשתכירי אותה תביני שהיא הכי
משלנו שיכול להיות! ואז אומרת לי אמא: כל מה שבתוכי מתקומם על
כך, אבל בני אתה! אתה תביא אותה מחר, אבל איני מבטיחה מאום, לא
כך רציתי להכיר את כלתי! אני אביא אותה אמא, ותראי שבבוא הזמן
את עוד תקראי לה בתי.
כל הדרך באוטובוס למושב שתקה חנה ופניה קרות, ידעתי שליבה בל
עמה ושגלגלי מחשבתה מסתובבים כעת במהירות. וכשעמדנו ליד הדלת,
עצרה בעדי ואמרה: חכה רגע, תן לי לנשום... ולקחה לגימת אויר
ארוכה אל תוך ריאותיה. ואז עלתה על פניה הבעה של החלטיות,
ובכן, אמרה, בוא ונכנס! פתחתי את הדלת וכאילו דומה היה עלי
שגרישה נכנס בעקבותינו, כי ישבתי וצפיתי בתימהון איך כלתי
מסובבת את השיחה כמו שרב אמן בשחמט מזיז את חייליו. כבר מהלך
הפתיחה שלה שלל כל יתרון מאימי... לאחר הברכות המקדימות ניגשה
חנה לאימי וחיבקה אותה... "את היא אימו של דני שאני אוהבת,
ולכן את גם אמא שלי, התרשי לי לקרוא לך אמא?". ואימי שלא יכלה
לסרב הנהנה בראשה, ובאותו רגע איבדה צריח. וכעת תור אמי היה
להוליך את חייליה על הלוח. היא סקרה את חנה ומיד עלו בזיכרונה
דמויותיהן של נערות הכפר הפולני, "באמת דומה את לשיקסע!" עקבתי
בדריכות אחרי הקרב. כאן חנה חייבת להגן על הפיון שלה... "אני
שיקסע ישראלית!" עונה חנה. "אבל נוצריה..." יורה אימי ממותנה.
וחנה מפסקת לשניה ואני יודע שהיא מהרהרת באיזה מכלי השח תשתמש.
"אני נוצריה אבל אני ישראלית יותר מכולם! " מצהירה חנה, ואני
מתחלחל, היא סתם מרגיזה את אמא! אך היא ממשיכה ומיד הבנתי שזו
פעולת הסחה הייתה, "את מבינה, אמא, כולכם נולדתם כאן לעם הזה
ונשמתם את היותכם ישראלים כמובן מאיליו ובאופן אוטומטי. אפילו
גדול כייסי שוק הכרמל טוען לישראליותו. ואילו אני... (וכאן
זקפה חנה ראשה בגאווה) אני אישית בחרתי את מולדתי זאת מתוך
הכרה שלמה. ולכן יש לי יתרון!..." אמי זוקפת גבתה תוך הערכה
לחריפות שכלה של זו הטוענת לכס כלתה. וחנה שחשה בכך מחליטה
להכות בברזל בעודו חם... "יודעת את תורה, אמא, אני יודעת זאת
כי דני שלי סיפר לי, ובודאי יודעת את שהמצב בו נמצאים אנו עתה
תואם בדיוק לסיפורה של רות המואביה. אני פוער פי מתימהון ולא
מבין לאן חותרת אהבתי, ואילו אמי אומרת, "נניח!" ובכן ממשיכה
חנה ואומרת: "עשרות נערות יהודיות כשרות היו שמחות להיכנס
למיטתו של בועז הגביר, וקל היה לו מאד להשיגן בהינף של אגודל
ואצבע, ואם כך היה קורה היה נגמר הסיפור בכלום. אבל הוא נתן
עינו בשיקסע ממואב, עניה מרודה ולפי שמבינים אנו מהסיפור אף לא
בבתוליה. אך הוא בחר בה והיא בחרה בו והיות וסדנא דארעא
חד הוא, וחנה הדגישה את הפסוק הארמי, אנו יודעים בברור שלא קל
היה לשניהם והם נאלצו להיאבק קשות על אהבתם... (וכשדברה חנה
באותו כושר משחק ויכולת סיפור שהעניק לה גרישה ידעתי שאימי
רואה ומריחה את ריחות התבואה הנאלמת לאלומות) ואת יודעת מה
אימא? אני חושבת שרק בזכות המאמץ שהשקיעו באהבתם שת אלוהים את
ליבו אליהם והעניק לשניהם את הפרס - להיות אבות אבותיה של
שושלת המלכים הגדולה ביותר שידעה אומתנו!" אמא מסתכלת בנערתי
בתימהון... "באמת את יכולה ללמד את בת הרב!" היא אומרת. זה היה
שח! חושב אני, הבה נחכה להתמוטטות! "ומדוע שלא תתגיירי? "
שואלת אמא. שתי סיבות עונה לה חנה ואת השניה נדבר עליה פעם
אחרת כי איני רוצה אף פעם ללחום בממסד הדתי שלכם, וברצוני
להשאיר את כבודו בלתי רמוס. אבל העיקרית היא פשוטה. אימי הורתי
לחמה משך המלחמה כפרטיזנית בביצות הפריפט. משך שלש שנים צעדה
כתף אל כתף ואולי אפילו אהבה לצד לוחם יהודי שעוטר בסוף המלחמה
כגיבור! משך שלש שנים לחמו יחדיו ואת מתארת לך ששעה שהם היו
צולחים ביצה מתחת לכדורי הפשיסטים, היה עולה בדעתם לשאול שאלה
זוטרית מעין זאת, זה על דתו של זה? ובתום המלחמה כשביקש אבי
החורג את יד אמי הוא אמר לה: לא אשאלך לעולם שאלה זו נטליה.
הכרתיך לא כשיקסע אלא כאדם ולוחם. וכך גם אני רוצה לחיות אתך!
אבי כמו שאני קוראת לו היום באהבה רבה, אהב את אמי בזכות
אישיותה וכך גם מקווה אני שבנך אוהבני! ולא בזכות יכולתי ללמד
את בתו של הרב..." אמא ישבה המומה ומלמלה "ומי ישיאכם ויערוך
לכם חופה?..." שאלה אמא. בשביל הפרוטוקול נירשם בקפריסין ואת
החופה בארץ יערוך לנו גרישה, אמרתי. ומיהו גרישה שאלה אמא? זה
האבא החורג של חנה השבתי, ואם יכולה היא ללמד את בתו של הרב
הרי שגרישה יכול להרביץ תורה לרב הראשי לישראל. "ומה אשמים
הילדים שייוולדו לכם?" הקשתה אמי. וחנה השיבה: "נחנך אותם
להיות אנשים כמיטב יכולתנו, וכשיגיע זמנם להינשא יהא עליהם
לבחור נערה יהודיה כשרה שיהא עליה לאהוב כל כך את נכדייך כשם
שאני אוהבת את בנך."
אמא קמה ממקומה, הלכה לחדר הסמוך וחזרה עם סלסלת התפירה שלה
ובה פקעת חוטים סבוכה... מט! צעקתי בתוך לבי, היא ניצחה
המכשפה שלי!".
אמא הגישה את החוטים לחנה התמהה ואמרה לה "מוכנה את לעזור לי
להתיר את הקשרים בתי?..." חנה המופתעת שלחה ידה אל הסלסילה.
ואילו אני עצרתיה, אין צורך, נשמתי, אמרתי לה: אמא כבר קיבלה
אותך למשפחתנו, והסברתי לה שזהו מנהג יהודי עתיק בן מאות שנים
בו עורכת אם החתן מבחן לכלתה המיועדת האם היא תצלח למלאכות
הבית. ואמא בשמעה את הסברי קרבה אל חנה ונשקה למצחה "היי ברוכה
בבואך למשפחתנו בתי!". וכמובן שאמא החליטה להלעיטנו ממטעמיה,
ולא היה ברירה בידינו אלא לומר כן... וחנה בעיניים לחות החלה
לאסוף מתכונים, ושברה בכך את כל קווי ההגנה האחרונים של אימי.
"זה היה קשה, לחשה לי חנה מעל צלחת המרק, כמעט ומתתי..."
"גרישה עזר לך צחקתי, ראיתי אותו לשבת בפינה, שם מאחורי
הוילון!"
ובדרך בחזרה, בשעה מאוחרת כשאנו עוד הפעם באוטובוס וכלתי
המנצחת ראשה על כתפי כהרגלה, מלמלה לתוך אזני "אני מתביישת,
הרגשתי ליד אמך כאילו עומדת אני ומתנצחת עם מיכה, אבל מיכה הוא
מ"פ. ואמא זה משהו אחר בכלל..." הידקתי בזרועי את כתפה לשלי,
שטויות, מכשפה קטנה שלי, מכיר אני את אימי ואני יודע שהחל מערב
זה, תהינה שתיכן מעריצות גדולות אישה את רעותה!
לאחר חודשיים השתחררתי. וישר מהבקו"ם, נסעתי לבית החולים בו
למדה, וכשיצאה בהפסקת הלימודים ופניה דומעות וצוחקות כאחד
מאושר, אמרתי לה בצחוק: "יש לי צו סיפוח לכאן, קשרית, האם
עומדת את עדיין על כך?..." וחנה תלתה בי את עיניה הצוחקות
וענתה "לעולם לא אוותר, סמל, אתה אמרת שהוא לכל החיים!"
וניתרנו איש לזרועו רעותו לכל מצהלות חברותיה...
ומה עכשיו? שאלה חנה באותו ערב, נעשה כמו שהחלטנו, אני אומר.
מחר אנחנו נוסעים לקיבוץ נארגן לנו שם מקום מגורים, את תבואי
בסופי שבוע ובעוד שלשה חדשים כשתגמרי את הלימודים, אנחנו
מתחתנים!
עניינינו בקיבוצי הסתדרו על הצד הטוב ביותר. בועדת השיכון
הובטחה לנו דירה נאותה שאף צפתה אל נופו של האגם. ובועדת
העבודה נאמר לחנה שהיות והחובשת השכירה הודיעה על סיום עבודתה
אצלנו, הרי שמרפאת הקיבוץ כנראה שבדרך הטבע תעבור לחזקתה.
וכשעמדנו בערבו של יום באכסדרת דירתם של נטליה וגרישה לא היו
מאושרים מאתנו.
אך את מקצת מאושרנו, צינן באותו ערב גרישה. לאחר שנכנסנו
וגרישה חיבקני וברך אותי לשחרורי, וראיתי בזוית עיני את נטליה
מתחילה לקרקש בצלחותיה, הזמיננו גרישה כהרגלו לחדר העבודה. ושם
תוך שהוא חובק בחיוך את כתפה, ומתלונן תלונה מזויפת תוך צחוק
שמאז שהכירה איזה שהוא סמל סיירים שוב אינו רואה די צרכו את
ילדת חלומותיו. וחנה ממחה בעדו בצחוק, כחכח גרישה בגרונו ואמר
לשנינו כשהוא פונה בעיקר אלי, "אתם ילדי אתם, שניכם כאחד, וכמו
כן שניכם מכירים אותי ויודעים שאין לחשוד בי שאני נמנה על
שונאיו של הקיבוץ. ולהפך, יש בי הערכה עמוקה לתנועה זו שהיוותה
ועדין היא מהווה חוד החנית של מה שעשתה בארץ זו התנועה
הציונית, הקיבוצים שהתיישבו בספר, ישובי "חומה ומגדל" ויכולתם
להעניק מקום אימונים ליחידות הלוחמות של הצבא במחתרת, ועל הכל
מעורבותם החברתית. כל אלו יחרטו באותיות של זהב בספר ההיסטוריה
של מדינת ישראל! מסכים אתה איתי, דני? הנהנתי בראשי. אין אני
ואין לי זכות להתנגד ללכתכם לשם, ואף נקודות זכות יש לכך, כי
הקיבוץ הוא המקום הטוב ביותר למשפחה כמו שלכם. כמו אין לי את
הזכות לקבוע לילדתי ולבני את דרכם בחיים, אנשים בוגרים אתם
ועליכם לפלס את דרככם בחיים תוך ניסוי ותהיה. אך עליכם להבין
שההיסטוריה האנושית כללה גם ניסיונות להקים תנועות קיבוציות
שהתרחשו בערך אחת למאתיים שנה, רוחו של האדם השואפת לעיתים
לטוב, לצדק, ולאחווה בין ברואי אנוש טרחה להמציא את התופעה
הזו. אף אחת מהתנועות האלה להוציא את זו שלנו לא צלחה בסופו של
דבר... ואני כהיסטוריון חקרתי חקור חלק מהסיבות למפח הנפש
שליווה את סופן של תנועות אלו.
ובכן תמיד היו הן תנועות קטנות של מתנדבים ואנשי אוונגרד,
ובתוקף התלהבותם של ראשוניהם תמיד זכו בתחילת דרכם להצלחה.
כאמור אנשים של איכות היו מייסדיהן של תנועות אלו. ואילו
הצלחתם גרמה גם לאנשים יותר פרקטים ופחות חולמי חלומות לעלות
על עגלת ההצלחה ולהיספח אל אותן תנועות ועוד דבר לא חזה דור
החולמים, איש מהם לא חשב שיוצאי חלציו וממשיכי דרכו לא יהיו
תואמים בדיוק את חזונם. לאט לאט הלכו תנועות אלה והתמלאו
באנשים בינוניים יותר ויותר. עד שהגיעו גם הסיאוב והשחיתות
ועמו גם הסוף שלא היה נמנע! אם כי ויש לציין זאת הרי שכל אחת
מתנועות אלה השאירה את חותמה לטובה על החברה האנושית, אם במעט
או בהרבה!". אין זה דומה לאשר נעשה אצלנו, מחיתי בקול... " אני
יודע זאת בני, וכבר רמזתי שבין כל התנועות שדיברתי עליהן הרי
זו שלנו זכתה להצלחה המסחררת ביותר. לא הייתה בהיסטוריה תנועה
מעין זאת שזכתה ל 4% מכלל האוכלוסייה ואשר זכתה להיות בין
מובילי תנועת תחיה לאומית. אבל לצערי כרגע הנכם בפסגה, ואין
בכוחכם לעלות גבוה יותר, כבר עתה מתחילים להיספח לשורותיכם
עסקנים ופוליטיקאים והדרך היחידה המובילה מכם והלאה תתחיל
להשתפל במורד..." הייתי שם היום, אבא, והתייחסו אלינו יפה וזה
נראה בסדר גמור אומרת חנה. התתני לי להמשיך, נשמתי? מחייך
גרישה באהבה. "אני יודע ומכיר את ילדי, את דני מסיפורי ילדת
החלומות שלי, ובתי אני מכיר את אשר נשמתה מכילה, אנשים ישרים
וברי לב אתם, רק שלא הזדמן לכם להיות בין האבות המייסדים של
תנועתכם! ולכן יודע אני ושמח על שהולכים אתם לשם. אך יודע אני
ובטוח שאתם תרגישו בתהליכי הניוון הרבה הרבה לפני הסוף, ואז
תתייצבו ותאמרו... תם פרק בחיינו. ואני אתגאה אז בלבכם הכואב
למחשבה על החלום הגדול שמת!". ניסיתי לומר מה שהוא אך גרישה
הרים ידו ואמר "בואו ונסכם כי מרגיש אני שנטליה גמרה כבר
לדפוק בצלחותיה, ובכן דעו לכם שניכם שכל מה שיש ביד נטליה
ובידי בסופו של דבר יהיה בידי ילדת חלומותיי ומשפחתה, אך
בינתיים פתחתי שתי קרנות, אין רוצה אני ששיכלה המבריק של חנה
יאלץ לבקש פירורים מועדת ההשכלה של קיבוצכם. ולכן כל אימת
שיעלה ברצונה ללמוד איזה שהוא קורס או לעשות איזה שהוא תואר,
ואני יודע שאכן תעשה זאת, היא תהיה חופשית לעשות זאת. ואת הקרן
השניה מיעד אני לנכדי שיבואו למען יכלו ללמוד כרצונם. ועתה
בואו בבקשה לשולחנה של נטליה, יודע אני שעשתה בו היום פלאים
לכבוד שחרורך דני!"
לא הסכמתי ולא רציתי להסכים עם דבריו של גרישה, אך ידוע
ידעתי שאיש חכם הוא, הרבה יותר ממני. ואילו חנה שהבינה יותר את
דבריו אמרה לו, אנחנו ננסה אבא ואם נאלץ בצער רב, להודות
שצדקת, שנינו כאחד, אני ודני נישא ביחד בתוצאות ולא נתבייש
להודות בטעותנו.
הטרקטור של התמרים נסע באיטיות בין שולחנות המוזמנים לנישואינו
כשהוא מקושט בענפי דקל ובפרחים, וכשקרב לבמה שעל הדשא הגדול,
הניף קודם את כפו למעלה כשאני וחנה יושבים בתוכה, וחנה שלא
הייתה מוכנה לתפנית מעין זו נצמדה אלי בחלחלה. אך מיד לאחר מכן
השפיל את כפו ופרק אותנו אל הבמה. אורת הבמה שטפונו כך שלא
ראינו את קהל האנשים שליוו אותנו בצבא, וגם את אלו אשר יחיו
עמנו מעתה ועל הכל משפחותינו, אמי ואחיותיי, גרישה ונטליה שאף
הביאו עמם אי מי ממכריהם עוד מהצבא האדום. לא ידעתי כמה ומי בא
או לא הגיע. אורות הבמה סנוורו את שנינו ולמען האמת היינו גם
מבולבלים מהתרגשות. נשאתי את ידי כדי להסות את מחיאות הכפיים,
וירדנו שנינו מהבמה כדי להעלות לשם את גרישה. וכשעלינו לשם
בחזרה כשהוא בין שנינו ונושא מבט זוהר אל ילדת החלומות שלו,
ראיתי שהוא מחזיק בידו מגילת קלף מגולגלת, וגרישה נשא עיניו אל
קהל המוזמנים ואמר למיקרופון כשקולו מהדהד בין צמרות הדקלים.
שלש פעמים בחיי התנפח חזי מגאווה שעה שזיכיתי בעיטורים, הפעם
הראשונה הייתה שעה שצבא זר עיטר את חזי בתמורה על מה שעשיתי
בעל כורחי במלחמה, ולמותר לציין שאותה מדליה ערכה הוא כקליפת
השום בעיני ואין יודע אני באיזה פינה מתגלגלת היא בביתי. בפעם
השניה עוטרתי לשם כבוד ואני שומר את הכבוד הזה בלבי בגאווה
גדולה שעה שנערה זו העומדת לצדי נשאה את עיניה אלי בביישנות
והודיעתני שהיא בחרה בי להיות לה לאב ושאלתני אם מרשה אני
שתקרא לי אבא! והפעם השלישית מלאתי בגאווה שעה שבתי הודיעתני
שהיות ונבצר ממנה להביא רב לנישואיה, מבקשת היא ממני אביה
מאמצה למלא את מקומו ולהשיא אותה לבחיר לבה! הכנתי כאן מגילה
ובה נכתבו הדברים האלו "אני חנה, ואני דני מבטיחים בזאת וכל
קהל אורחינו עדים לנו, להקים במדינת ישראל בית וקן משפחתי חם
שיתבסס על אהבה הדדית זו שלנו! וכשם שנכבד איש את רעהו כך נכבד
גם כל אדם באשר אדם הוא. ואלוהי כל העולם יהא בעזרנו! גרישה
קיפל את מגילתו ולחש לנו בשכחו שהמיקרופון פתוח עדיין... נו,
תחליפו כבר את טבעותיכם! ולכל צחוקו הלבבי של הקהל ענדתי את
טבעת הנשואים על ידה של כלתי כשהיא עושה כך בדומה לי ושנינו
הודענו לקהל: "הרי את מקודשת לי בשם אהבתנו המשותפת". הפשלתי
את ההינומה שעטפה את פניה של חנה ונשקתיה ארוכות לקול תשואות
הקהל, ואמי ונטליה עלו בהתרגשות לבמה ונשקו אחת לשניה ולאחר
נשקנו אחד לשני, וחברינו גרשו אותנו מהבמה כי אז החלה התזמורת
לנגן וריקוד החתונה המסורתי של הקיבוץ הלא הוא ה"שרלה" שעלה
לבמה בשלשלת ארוכה של תלבושות חסידיות שהדגימו לקהל את ריקוד
החתונה המסורתי של פעם, שם בעיירות של מזרח אירופה. ולאחר מכן
הגדיל לעשות מוישיק שעלה על הבמה עם דגנית כשפניה מלוכלכות
וערמת צעצועי עוזי בידה, וניהל אתה דיאלוג ארוך לקול צחוקם
המתגלגל של חברי מהסיירת, כשהוא מנסה לשכנע אותה למה צריכה
קשרית לישון! וכשנפנינו חנה ואני לראות של מי הצחוק המתגלגל
בקול רם שניצב לידינו, ראינו בבגדים אזרחיים את מיכה! "מיכה
אתה באת...!" זינקה לעומתו חנה. הרי הבטחתי לבוא, קשרית ובאתי.
אבל הכירו בבקשה את טליה ומשך מאחוריו נערה גבוהה ויפת עין,
עליכם לצפות להזמנה שכנגד! ואחר שברכנו את טליה על בחירתה,
אמרה כלתי למיכה "אף פעם לא הספקתי להודות לך מיכה על כל מה
שעשית למעננו!" ומיכה שפניו הרצינו אמר בחומרה. מה הוא דיבר
התכשיט שלך?! לא מיכה, הוא לא דיבר עד היום, אך תדע לך שאם
נערה אוהבת באמת היא מנחשת הכל בחושיה. ואני מאחלת גם לטליה
שתאהבך עד כדי כך ששום דבר גם לא יסתתר ממנה..." ואז נשקה טליה
לזוגתי. ומיכה אמר לי שאנו צריכים לדבר קצת "עסקים". היום אני
מתחתן מיכה, התחננתי, איזה עסקים בראשך? זה קצר, אומר מיכה,
שמע, גם אני השתחררתי. ומינוי המילואים שלי הוא מג"ד סיירת
המילואים שלנו. נתבקשתי לבחור לעצמי כשלשה חיילים שמכיר אני
לצוותי האישי. ובכן מאתמול אתה רב סמל המבצעים שלי, בטח צו
הסיפוח יגיע אליך מחר בדואר. שיהיה מיכה, אומר אני, דווקא
בחתונתי צריך אתה להעלות את הצבא! ומיכה עונני, זה חשוב כי אני
רוצה שגם חנה תשמע. שמע אנחנו נפגש הרבה במילואים, ואם אני
אשמע שהחיילת שעמדה מולי בבפנים מלוכלכות על מגרש המסדרים
והתחצפה למפקדה, סובלת מתחת לידך, כל פעם שאפגש אתך בגדוד
תחזור מהמילואים עם פרצוף מכוסח, הבנת סמל?!... חנה צוחקת
ואומרת אתה יודע שזה לא יקרה מיכה, ושתדע גם שאנחנו אוהבים
אותך!
לאט לאט התפזרו אורחינו ואנו צעדנו לחדרנו לאורכה של שפת האגם.
דג קפץ אל מחוץ לפני המים ונפל לשם בחזרה בקול שכשוך, ואורו של
הירח הטיל שובל של אור על המים... וחנה הולכת לצדי כשהיא אוספת
בידה את שובל שמלתה כדי שלא תתלכלך באבק. אט אט קרבנו לדירתנו,
הנפתיה מעל המפתן כדי שלא נחמיץ משהו מכללי הטקס, וכך החלו 45
השנים הבאות.
הסרתי את אצבעותיי מהמקלדת ומצמצתי בעיני העייפות. על פס
המשימות של המחשב הופיעה השעה, 01:30 לפנות בוקר! כמחצית הדקה
עיינתי במשפטים האחרונים שכתבתי, וחשבתי, כנראה שזה מספיק כדי
לספר לכלתנו איך נפגשנו חנה ואני לפני 45 שנה. יש כאן חומר
המספיק לשני פרקים תמימים באופרת סבון, ועוד סרט תורכי אחד!
הרבה רגשות והרבה הרבה חיבוקים, ובמשנהו העליתי בדעתי שמה
שכתבתי עד עכשיו, זה היה בדרך כל שהיא רק הפתיח. כל מה שסיפרתי
היה רק סיפורה של תקופת התמימות בחיי כולנו, ושדרך עיני שנינו
עיני זוג צעיר ואוהב, ניבטה גם מדינתנו, המולדת של שנינו
שהייתה צעירה כמונו, תמימה כמונו ומלאת אידיאות... אולי כמו
אלו שהיו אז בלבנו! ואילו היום יודע אני כי הרבה פרות קדושות
נשחטו והרבה לבבות מלאי תקווה מלאו באפר והרבה מחברינו וילדינו
לא שבו משדות הקטל. הכל השתנה בארץ הזאת, ונדמה לפעמים שאין
היא אותה ארץ, אך ידעתי מיד שכשם שחנה ואנוכי נותרנו באהבתנו,
גם מולדתנו זו נותרה תובענית ורחומה, מחויכת וזעופה, גאה
ומתחננת. כמו שהייתה תמיד לאורך כל הדורות החל משחר ההיסטוריה!
לא אין היריעה שלמה... 45 שנה אנחנו ביחד ועלי להמשיך ולספר את
אשר ארע בהם... הילדים, המלחמות, איך נאבקנו לשרוד, ואיך
התמודדנו עם בעייתנו!
קמתי לחדר השינה והסטתי תוך נשיקה את רעותי שלי הצידה כדי
שתשאיר לי פאת מיטה.
מחר אני מתחיל לכתוב הלאה חשבתי כשעיני נעצמות... שיירה של
ג'יפים הופיעה בחלומי... שיירה של ג'יפים ונערה בצמה צהובה!
המשך יבוא | 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.