שתו כוס מיין הברכה,
חיבק מותניה ולחש באוזנה:
"כה אהבתיך, נשקיני אהובה",
והיא עדיין כלא מאמינה...
"לי את, שלי את לעד;
הרי הגיע כבר הזמן...
שברי הקרח בנשיקה אחת
ונהיה כגוף אחד."
ולא המציאה לו תשובה
לבקשה כה פשוטה,
ולא המתין שתמציא לו כזאת
ובשדות אחרים הלך לרעות.
חסרת האמונה התכנסה בתוך עצמה
עם אפס תקווה שכבר נגוזה ונעלמה,
ורק במוחה נקרה עדיין שאלה קטנה -
שאלה ישנה-חדשה: למה אני כזו טיפשה?
11/04/04 © |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.