אין בעיה. ממש בסדר מצדי. אם אתה אומר את זה ככה, כבר אין לי
עוד מה לומר. מה, מה אתה רוצה שאגיד, שכאילו לא קרה דבר? כאילו
זו היתה עוד סתם שיחה בינינו? עוד ריב אחד? עוד סצינה שאתה
מעדיף לשכוח? בסדר. בסדר!
בוא ונחשוב - אולי, במקום לעזוב את זה באויר, נדבר? פעם ביובל,
נעשה את זה כמו שצריך, נאסוף את החלקים, נרכיב מחדש, ננסה לשקם
את מה שהיה (או את מה שנשאר לפחות).
מה שהיה בינינו, מה קרה לזה? פעם הינו כל-כך... כל-כך, ועכשיו
זה השתנה, כבר לא כמו קודם. האי שגדלנו בו ושיחקנו בו, יחד -
נידח, הרחק באופק. אי שנסחף, שכמעט ואיננו. שפעם היה גדול
וגרנו בו, שנינו, ועכשיו אנו כל-כך רחוקים, כל אחר באי משלו,
מתעלמים אחד מהשני, אף מילה לא מחליפים, אף קול לא משמיעים.
אפילו כששנינו ברחוב נפגשים, או כשחבר משותף מבקרים, מוצאים
תירוץ וחוזרים לאיים, נסגרים לבד בודדים, גלמודים, תוהים מה
קרה ומה השתנה. מה עשינו שהפך את הים השקט לסערה?!
למה, כאשר אתה יודע שנגיע לזה שוב, אתה פשוט מתעלם? זה לא הולך
ככה! תחשוב! ככה באמת אתה רוצה שזה יגמר? ככה עם אותו ריב? סתם
לוותר?! מה היה הטעם עד עכשיו, הא? תענה לי! מה כבר הטעם? מה
כבר נותר לי?
לך נשאר משהו - כלום. שום שריד מהיחסים - אין מצב שיחזור להיות
כמו קודם. אין סיכוי. לא אחרי מה שהיה. שום סיכוי - שום סיכוי.
אתה לא עוזר בכלל למצב. לא משתדל, ובכלל - אוף עזוב עכשיו...
עזוב, זה אף פעם לא יחזור להיות כמו קודם, כי אי אפשר את הגלגל
להחזיר, לפני המקרה, המפץ האדיר שאת שנינו הרחיק אחד מהשני...
אז זהו, אני מניח. שחררתי את כעסי. הרבה סימני קריאה, הרבה כעס
ולחץ ואכזבה. ומה איתך? הוצאת את הכעס? שחררת את עצמך מכל
הלחץ? אה, נכון... הוצאת אותו כבר. עלי.