חזרתי הביתה בסביבות שתיים בלילה. הבית היה חשוך וכולם ישנו.
זרקתי את עצמי בעייפות על הספה והדלקתי את הטלוויזיה, אבל
למעשה בכלל לא התרכזתי בתוכנית ששודרה. רק חשבתי על הלילה
הנפלא שעבר עלי. הכתר היה עדיין לראשי. שלחתי יד ומיששתי אותו.
הרגשתי את היהלומים הגדולים שהיו משובצים בו ואת אבני החן, אבל
הכי אהבתי להרגיש את אבן הלשם היפיפייה שהתנוססה בקדמתו. אני
אוהבת אבני לשם. הוא מזכיר לי קצת אבן לשם. הוא לא נוצץ כמו
יהלום, ולא מבריק וצבעוני כמו אבן אודם. הוא גם לא נדוש והמוני
כמו אבני טופז או ספיר. הוא פשוט, רך וצנוע. בדיוק כמו אבן
לשם. נזכרתי איך דיברנו והוא שם לי את הכתר על הראש קצת לפני
שהוא נסע הביתה.

קמתי בסביבות השעה שלוש, אחרי שנרדמתי לזמן קצר על הספה מול
הטלוויזיה הדלוקה. יד אחת שלי עוד הייתה מונחת איכשהו על הכתר.
טיפסתי בעייפות לקומה העליונה ונכנסתי לשירותים. הורדתי מעלי
את השמלה השחורה הצמודה, זאת שמרזה אותי ומחמיאה לעיקולים
במותניים, הורדתי את התחתונים והחזייה ואחר כך לקחתי קצת צמר
גפן רך והורדתי את האיפור מהעניים והפנים. כל אותו זמן בכלל לא
הבטתי במראה. רק התפשטתי והורדתי את האיפור ומיששתי מדי פעם את
הכתר שלי. אחרי שכבר הייתי ערומה לגמרי, בכל זאת הסתובבתי
למראה וגיליתי שהכתר נעלם. לרגע עוד הייתי מופתעת, אבל אז
נזכרתי שהכתר תמיד נעלם מתישהו לפני שהולכים לישון. כשהתקלחתי
במים חמים עוד שאלתי את עצמי מתי מישהו יתן לי כתר שישאר גם עד
הבוקר.