דמייני את עצמך בבר,
זה ליל חורף קר,
הפסנתרן במיטבו,
והוא כמו מנגן רק לך.
וגם אני על הבמה,
בליווי של מכונות עשן זולות,
המלצרית מדי צעירה,
כדי להגיש כאן משקאות.
ואני שר לך מילים,
כמו כרטיסי ברכה לחג,
כי הבטחתי, כשנסעתי, שאכתוב.
ואמנם עברו כמה שנים,
אבל זה עדיין שורף קצת מבפנים,
ואפילו לי מדי פעם,
לא קל לעצור את הדמעות,
ואיך את שותה המון וויסקי,
רק כדי לשכוח את הסיבה,
הרי הבטחתי, כשנסעתי, שאכתוב.
ולפעמים קשה לי כבר לזכור,
איך פעם היית יפה,
איך היית שלי למרות הכל,
והייתי שלך באותה צורה,
ואני מרגיש שזה כמו כתם,
שלא יירד בכביסה,
הבטחתי, כשנסעתי, שאכתוב.
אבל אני שונא לעמוד במקום,
מצטער אני חייב לזוז,
עולה על עוד מטוס,
כותב לך,
את תל אביב - סידני בלוז.