והפנים
ששכחו כבר מרעות
נובלים לפתע לשמע הבשורות

והדמעות
שלא זכרו כיצד זולגות
יורדות על לחיים כבתולות

והכאב אשר אבד
חזר גאה מן הגולה
מרים ראשו אל מול השמחה הרכונה

והחיוך שוב מתייסר
מאולץ ומשקר
מסתיר בפנים יגון קודר

אם רק ידעה את שעובר
הכל נובל ומתפורר
בחוץ אוהב
בפנים כואב...

ועץ, אי שם עוד מלבלב
אך לא יודע כי דינו להרקב
והוא, כל אשר רוצה הוא רק מעט להסתובב
לשוב לצחוק... להשתובב
ישיב מבט,
חיוך מקסים,
ישוב להיות  כשהיה
"דמעות לאספנים"...