"דיייייייייי!!! נמאס לי נמאס לי נמאס לי נמאס לי! תפסיק! אתה
לא מבין שזה החיים שלי, ושאף אחד לא יכול לשלוט בהם! לא אתה,
ולא אף אחד אחר!" צעקתי עליו. אני חושבת שבנקודה הזאת כבר
הייתי שבורה לגמרי, אבל הוא... הוא זה שכל פעם חיבר אותי מחדש.
"תקשיבי... לא איכפת לי מה את חושבת שאת יכולה לעשות או לא
יכולה לעשות. אני כאן אם את רוצה, וגם אם את לא רוצה. את יודעת
טוב מאוד שאני לא אתן לך להרוס את עצמך..." הוא הסתכל לי
בעיניים. העיניים הירוקות שלו מעולם לא נראו יפות כל כך, מלאות
חמלה והבנה ואיכפתיות. הידיד הכי טוב שלי. בעצם, אולי כבר
הידיד היחיד שלי, לא ממש יודעת כבר. איכשהו הצלחתי להתנתק מכל
העולם.
"ערן, אני יודעת שאיכפת לך, אבל אתה חייב להבין שאני כבר ילדה
גדולה! זה לא כמו כשהיינו קטנים, שהייתי צריכה מישהו שיגן
וישגיח עלי. אני מסוגלת לעשות את זה טוב מאוד גם לבד. וגם אם
אני טועה, אז מה? זה הטעויות שלי, החיים שלי!" לא התכוונתי
לזה. תמיד שמחתי שהוא היה שם בשביל לשמור עלי. אבל אנשים כל
הזמן מסתכלים עליי בתור ילדה קטנה, ונמאס לי מזה.
"אני יודע שאת צריכה לעשות את הטעויות שלך, ואני מבין את זה.
אבל יש דברים שאפילו בתור טעות לא צריך לעשות אותם. את חייבת
להבין את זה..." אוף! שוב הטון הזה, האיכפתי והרגוע הזה! אני
חושבת שאף פעם לא שמעתי אותו מעוצבן או כועס או עצוב. כמעט לא
אנושי הבנאדם הזה. כל כך טוב, כל כך חם, כל כך אוהב.
"תראה, זה מאוד נחמד שאתה דואג לי אבל די. נמאסת כבר! אתה
וההורים וכל האלה שמשחקים אותה חברים שלי וכולכם בסופו של דבר
מסתכלים עליי כאילו אני ילדה קטנה שלא מבינה כלום מהחיים שלה!
פעם אחת אני יודעת מה אני רוצה לעשות, ואז פתאום לכולם זה
מפריע. אני יודעת שזה מה שאני רוצה, אז למה איכפת לכם כל כך?"
שתיקה. שתיקה שאמרה כל כך הרבה. הוא התקרב אליי והחזיק לי את
היד. ניסה להרגיע אותי. אוף, אם הוא רק היה מפסיק להיות כל כך
נחמד... זה היה הרבה יותר קל...
"את בכלל שמה לב למה שאת מדברת, תגידי לי? מה שאת רוצה לעשות?
את רוצה לגמור לעצמך את החיים? זה מה שאת כל כך רוצה לעשות?
ולמה איכפת לנו? את חושבת בהיגיון בכלל?" כל כך רציתי להגיד לו
שאני לא רוצה לעשות את זה. אבל אני מרגישה שאין לי ברירה. עדיף
למות מאשר לחיות בבוץ כזה. חוץ מזה, כולם יהיו מאושרים יותר
ככה. תמיד גרמתי לאנשים להיות בדיכאון לידי.
"תקשיב. זה מוצא אחרון. הסתבכתי כבר בכל כך הרבה דברים. וגם אם
אני אמשיך בחיים האלה, אז מה זה יתן לי? רק עוד אהבות נכזבות
וניצול וכאב. אני לא יכולה להמשיך לחיות ככה. זה לא מגיע לי,
וזה לא מגיע לכם..." אוף. מה אני אומרת בכלל? למה הוא בכלל מצא
את המכתב הזה? זה לא היה מתוכנן. אולי... אולי אם אני אגיד לו
משהו שירגע אז הוא ילך, ויעזוב אותי בשקט.
"כל הצרות האלה שכביכול יש לך בחיים, זה צרות שיש לכולם. ואת
זה נראה לי שאת פשוט לא מבינה. יש פה המון אנשים שאוהבים אותך
ודואגים לך, ואם יקרה לך משהו אז יהיה להם רע, ולא עכשיו. את
לא מבינה, שרק מעצם העובדה שאת כאן, את גורמת לאנשים לשמוח. לא
יודע מה קורה לך בזמן האחרון, פשוט לא יודע..." זאת ההזדמנות
שלי, שילך. לא יכולה לראות את הפנים שלו יותר.
"תקשיב, אתה מכיר אותי... אתה יודע איך אני נו... כשאני
בדיכאון אז אני בדיכאון עד הסוף. אתה יכול להרגע, אני אהיה
בסדר. פשוט נשברתי, שוב. אבל אתה יודע שאני לא אעשה כלום. אני
לא מסוגלת."
"את מבטיחה לי?" "אני מבטיחה לך... נו, תסתכל לי בעיניים ותראה
שאני אומרת לך את האמת. אני באמת באמת באמת לא אעשה כלום".
הייתי אומרת הכל בשביל שילך כבר.
"טוב, אז אני עוזב אותך בינתיים לבד. מחר דבר ראשון על הבוקר,
איך שאני מצחצח שיניים אני בא לראות אותך. ביי מתוקה", הוא נתן
לי נשיקה על המצח והלך.
יצאתי לגג, למרפסת. נעשה את זה עכשיו, מהר. לוקחת נשימה עמוקה.
מסתכלת על השמיים, על הירח המלא, על הכוכבים. לילה מושלם.
לוקחת צעד קדימה, ועוד אחד. לאט לאט, מתקמת לסף. רגל אחת
באוויר, פתאום, מרגישה נגיעה בכתף. אני מסתובבת. זה הוא. הוא
עם דמעות בעיניים. אני לא מאמינה. פעם ראשונה שאני רואה אותו
בוכה.
"שיקרת לי... את פשוט שיקרת לי... ידעתי שאני לא צריך להאמין
לך... פשוט ידעתי..." הוא משך אותי אליו וחיבק אותי. שנינו
נפלנו יחד מחובקים אל הרצפה. הוא בוכה, ואני מלטפת אותו.
החלפנו תפקידים. זה הגיוני?
"אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך... אוף... איך יכולת לעשות
לי את זה?" פתאום, כלום כבר לא היה חשוב. זה היה רק הוא.
להרגיע אותו. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו. עדיף לחיות
חיים מלאי כאב אבל איתו מאשר לא לחיות בכלל, אבל להפטר מהכאב
הזה... הפעם, החלפנו תפקידים. הוא נשבר, ועכשיו, אני צריכה
לחבר אותו... |