דניאל נכנס למטבח. ההורים שלו יושבים לצד השולחן ומתווכחים
מעט.

דניאל: (פותח את המקרר ומסתכל לתוכו) וואיי, אני מת מרעב.
אמא: נו, אז תאכל משהו.
דניאל: מה אני יאכל?
אמא: אוכל...
דניאל: טוב, כנראה שזה יהיה אוכל, מן הסתם, אני לא ינגוס
בשיש או משהו. נו, אבל אין מה לאכול.
אבא: מה אין? יש הכל. מה שאתה רוצה יש!
דניאל: כן? כמו מה?
אבא: יש גבינות, נקניקים, לחמניות, שוקולד וירקות.
דניאל: כן, נו, אבל לא בא לי. כאילו, זה לא הולך ביחד.
אבא: למה לא הולך ביחד? אתה אוהב שוקולד?
דניאל: כן.
אבא: אתה אוהב גבינה?
דניאל: כן.
אבא: נו אז מה הבעיה? תאכל את שניהם ביחד. זה מצוין!
דניאל: איכס נו! תהייה רציני.
אבא: אני מאוד רציני.
דניאל: כן, כן, (מחקה את אבא) אתה אוהב אבוקדו? אתה אוהב
תירס? אתה אוהב שוקולד? אתה אוהב טונה? זה מצוין ביחד! במיוחד
אם אתה מוסיף גם קצת רוטב שמפיניון!
אמא: אויש נו! קח לך משהו לאכול.
דניאל: אמא, אין כלום בבית הזה!
אמא: טוב! אין כלום, תמות מרעב! אתה באמת חושב שהכסף גדל על
העצים. כל הזמן אתה מחפש איך לעשוק אותנו, אה!
דניאל: אני אתנהג כאילו לא שמעתי את זה. איפה העוגיות שהכנת
אתמול?
אמא: אתה לא צריך עוגיות. זה לא בריא בלילה.
דניאל: בא לי את העוגיות.
אמא: אין.
דניאל: מה אין? עשית אתמול איזה אלף עוגיות. כבר חיסלתם
אותם?
אמא: אחותך חוזרת מחר, תשאיר לה משהו.
דניאל: או! אז יש. איפה שמת אותם? (מתחיל לחפש במטבח)
אמא: אבא החביא אותם.
דניאל: (מתחיל לצחוק) מה?
אבא: אתה תגמור אותם עוד לפני שאחותך תגיע.
דניאל: אתם פשוט לא שפויים. (מתחיל ללכת לכיוון החדר שלו)
אמא: איך אתה מדבר?
דניאל: מה את רוצה?
אמא: קצת כבוד אתה יודע.
דניאל: כבוד? אני לא זה שמחביא את האוכל. (נכנס לחדר)
אמא: (פונה לאבא) אתה רואה? זה החינוך שלך.
אבא: החינוך שלי? מי חינך אותו?! אני?
אמא: לא, הסבתא שלי!
אבא: אז תגידי לסבתא שלך שהיא עשתה עבודה גרועה!
אמא: אני לא אגיד לה, אלא אתה!
אבא: אה?!
אמא: אם אתה לא תפסיק עם הזלזול הזה בי, אתה תבקר את סבתא
שלי בקרוב!

       

בוקר. יש צעקות מכיוון המטבח.

דניאל: מה לעזאזל קורה פה?!
אמא: אני צריכה לקחת את אחותך עכשיו!
דניאל: נו..?
אמא: מה נו? מה נו?
דניאל: איפה הבעיה פה?
אבא: עזוב... אל תכנס לזה אפילו.
דניאל: אבא, מה נסגר איתכם?
אבא: לא נסגר שום דבר.
דניאל: נו, מה קורה?
אבא: בחיי! אני לא יודע מה היא רוצה.
אמא: אם אתה לא יודע מה קרה, אז זה באמת עצוב!
דניאל: מה הקשר עצוב?
אמא: מי אמר עצוב? על מה אתה מדבר?
דניאל: זה לא מה שהיא אמרה עכשיו..?
אבא: אני מעדיף לא לענות.
אמא: תענה, תענה. תגיד אתה את פניני החוכמה שלך, נו אני
מחכה.
דניאל: אבא, עזוב, היא בטח במחזור...
אמא: איך אתה מעז?! חתיכת חוצפן.
אבא: באמת כדי שתרגיע. זה כבר לא במקום.
דניאל: מה אמרתי? שתעזוב, שהיא במחזור?
אמא: אני לא יודעת מאיפה הוא הביא את החוצפה הזו.
דניאל: איזו חוצפה? כולא אמרתי שאת בטח במצב שההורמונים שלך
קצת משתגעים. זה בסדר, כל הבנות כאלה פעם בחודש. אבל אל תוציאי
את זה עלי.
אבא: אל מי אתה חושב שאתה מדבר?
דניאל: בואנה, עזבו אותי כבר, בחיית ראבק! עוד לא צחצחתי
שיניים כבר אתם מתעצבנים עלי..? אני אקח אותה היום, אם זה יעשה
לכם טוב.
אמא: אל תתאמץ, המכונית אצלי.
דניאל: אז מה הפאקינג בעיה שלך לקחת אותה מהרכבת?! זה גם ככה
בדרך!
אמא: אתה יודע מה! עכשיו אני גם לא רוצה ללכת בכלל. זהו, אני
נשארת בבית!
דניאל: יופי, אז אני אקח את המכונית ואחזיר אותה.
אמא: לא, אתה לא. האוטו נשאר אצלי.
אבא: בשביל מה..?
אמא: למקרה שאני אצטרך אותו.
דניאל: אבל אמרת שאת לא הולכת. ואני גם ככה צריך אותו, בדרך
אני אאסוף את תמר. זה בסדר.
אמא: מי אמר שזה בסדר?! אני לא זוכרת שאמרתי דבר כזה.
אבא: כן, גם אני לא זוכר דבר כזה.
דניאל: יוווו, תעשו מה שבראש שלכם, רק תעזבו אותי בשקט.
(נכנס לאמבטיה, שומע את אמא ממלמלת משהו לאבא ולא ממש אכפת לו.
יוצא מהמקלחת, לובש את הטריקו והמכנס הקצר שהיו על הספה, לוקח
את המפתח של האוטו ויוצא)
אמא: מה..? מה זה היה עכשיו?
אבא: אני חושב שהוא לקח את המכונית בלי רשות.
אמא: אין בעיה, כשהוא יגיע הוא יקבל את המגיע לו.

דניאל בא לאסוף את תמר מתחנת הרכבת.

דניאל: תמר!
(תמר ראתה אותו, נתנה לו נשיקה ונכנסה למכונית)
תמר: וואי, אני ממש מותשת. אני מגיעה הביתה ישר למיטה, בלי
אוכל בלי כלום, להוריד את המדים המזופתים האלה ולישון. אין לך
מושג עד כמה אני עייפה. יש לי כזה כאב ראש.
דניאל: לך יש כאב ראש? הצחקת אותי. נראה אותך גרה עם שני
המשוגעים האלה בבית. יווו, תמר, הם בלתי נסבלים. הם מתווכחים
אחד עם השני על משהו, אני מגיע ופתאום אני אשם בבעיה שלהם! זה
מטורף. את כל העצבים שלהם הם מוציאים עלי. אוף, הייתי נותן הכל
כדי להתחלף איתך.
תמר: איתי? לא היית מתחלף איתי אפילו לא בשניה. יש לך מושג
איך אני קורעת את תחת? ועוד כשאני באה הביתה אני צריכה לסדר את
כל הנזק שאתה עושה.
דניאל: מה זאת אומרת? גם את התחלת?
תמר: גם אני התחלתי מה?
דניאל: את כל העצבים שלך להוציא עלי, כי אם כן, אז תירגעי,
אין לי כוח לעוד אחת שתגיד לי מה לעשות.
תמר: אל תדאג, אני בצד שלך. תגיד, יש עוגיות בבית? כי אם לא,
אז תעצור שניה, אני אקנה. אתה יודע שיש לנו אורחים היום,
נכון?
דניאל: לא. מי מגיע?
תמר: אני ואיתי החלטנו לקחת את היחסים שלנו עוד צעד ולהכיר
את המשפחות זו לזו. אז המשפחה שלו באה אלינו היום. אני מקווה
שלא גמרת את העוגיות.
דניאל: מה פתאום, לא נגעתי בהם.
תמר: כן בטח, כדי שלא תיגע בהם, מישהו צריך להחביא אותם.
(התחילה לצחוק)
דניאל: יא רעה אחת, זה לא מצחיק. מי אמר לך שהחביאו לי
אותם?
תמר: אמא.
(שניהם מתחילים לצחוק)

דניאל ותמר חוזרים מהרכבת. רואים את אמא יושבת בסלון.

תמר: אמא, שלום. מה שלומך?
אמא: (קמה אליה ומחבקת אותה) אוי, יפה שלי. מה שלומך? איך
התגעגעתי אליך.
תמר: אני מצויין. תקשיבי, בקשר להערב, יש הכל? הכנת את האוכל
שביקשתי?
אמא: בטח, גם ביקשתי מאבא שיתכונן, כי אני רוצה לעשות
קידוש.
דניאל: ממתי אנחנו עושים קידוש ביום שישי? ממתי אנחנו עושים
קידוש בכלל?
תמר: לא יודעת, אבל זה נראה לי דווקא יפה נורא. תודה רבה,
אני מעריכה את זה נורא.
אמא: אין בעד מה יקירתי. אויש, איך שהתגעגעתי אליך (מחבקת
אותה שוב).
תמר: את צריכה עזרה או משהו, אני אשמח לעזור לך.
אמא: לא, לא תודה. הכל כבר מסודר. דניאל, אני יכולה לקחת את
המכונית עכשיו? או שאתה עדין משתמש בה?
דניאל: כן, סיימתי את הסידורים שלי.
אמא: יופי, אז אני נוסעת. (אמא לוקחת מדניאל את המפתחות
ויוצאת)
דניאל: חשבתי שהיא תהרוג אותי.
תמר: למה שהיא תהרוג אותך?
דניאל: כי לקחתי לה את האוטו בלי רשות. הייתי משוכנע שהיא
תאכל אותי חי. איזה מוזר, היא הייתה ממש במצב רוח קרבי הבוקר.
תמר: נו באמת, דניאל, אתה עושה מההורים מה-זה מפלצות, תפסיק
עם זה. הם אנשים ממש נחמדים.
דניאל: כן, ממש, מקסימים.

ערב. המשפחה של איתי מגיעה. אמא ואבא מתרגשים, דניאל מחייך
חיוך מאולץ.

תמר: אמא, אבא, דניאל, תכירו, אלה משה ובתיה, ההורים של
איתי. (כולם מתחילים ללחוץ ידים)
אמא: נעים מאוד, אני אתי.
בתיה: בתיה.
אמא:נעים מאוד, אני אתי.
משה: משה.
אבא: נעים מאוד, אני דוד.
בתיה: בתיה.
אבא: נעים מאוד, אני דוד
משה: משה.
אמא: בואו תשבו, איפה שנוח לכם.
בתיה: אני חושבת שבפינת האוכל נחמד, לא משה?
משה: כן.
בתיה: איזה בית יפה יש לך, אלי.
אמא: (בחיוך) אתי.
בתיה: אוי, סליחה, לא התכוונתי. אלי, אהמ, אתי.
(אמא מהנהנת בראש ועדין עם חיוך)
אבא: דניאל, בוא חמוד תעזור לי שניה עם האוכל.
דניאל: עוד שניה.
אמא: (לוחשת לאבא) איפה דניאל? למה הוא לא בא לעזור?!
(דניאל מגיע)
אמא: אוי, איזה חמוד, אתה לא חייב לעזור. אתה יכול לצאת אם
אתה רוצה.
דניאל: זה בסדר אני יוצא מאוחר יותר.
אמא: אין בעיה, חמוד.
(כולם מתיישבים ליד השולחן, עושים קידוש)
בתיה: איזה יופי שאתם עושים קידוש.
אמא: כן, כל שישי אנחנו עושים קידוש, זה המסורת שהכנסתי
למשפחה.
(דניאל מסתכל עליה, מרים גבה ומחליט להמשיך איתה.)
דניאל: כן, אנחנו גם בד"כ נוהגים ללכת לבית הכנסת גם בצאת
השבת. נורא יפה מה שהרב עושה שם.
בתיה: באמת? חבל שאנחנו לא עושים דבר כזה. משה, למה אנחנו לא
עושים דבר כזה?
משה: המ...
בתיה: דניאל, מה הרב עושה שכל כך מיוחד?
דניאל: בדרך כלל הוא עושה ביד.
תמר: דניאל! נו באמת. זה לא היה במקום.
(דניאל נשפך מצחוק, כל השולחן בהלם)
אמא: אתה שם לב שאתה היחיד שצוחק.
דניאל: נו, מה כולכם כבדים? יאללה, באמת אפשר לחשוב. (קם
מהשולחן)
אבא: לאן אתה חושב שאתה הולך, אדוני הצעיר?
דניאל: אמרתי לכם שאני צריך לצאת יותר מאוחר. עכשיו זה היותר
מאוחר.
אמא: טוב, סע בזהירות. לא לשתות! אתה שומע! בשביל זה יש
חברים.
דניאל: טוב אמא.
(דניאל יוצא)
תמר: משה, בתיה, אני מצטערת. לאחי יש כמה הפרעות.
משה: זה בסדר, חומד, הוא צעיר. זה בסדר, הוא נראה בחור
לעניין.
(אמא ואבא מחייכים חיוך מאולץ)
תמר: אמא, אני ואיתי נוסעים לסופ"ש הערב. הוא הפתיע אותי
הבוקר.
אבא: באמת? לאן אתם נוסעים?
איתי: הזמנתי אכסניה במצפה רמון.
אמא: אוי, איזה מקסים אתה! תהנו שם. מתי אתם יוצאים?
תמר: ישר אחרי ארוחת הערב.

צהרים של יום שבת. אמא ואבא מתווכחים.

דניאל: תגידו לי! מתישהו זה נמאס עליכם? לא נשבר לכם לריב כל
היום? קצת שקט. אני באמת מנסה לנוח פה!
אבא: אל תגיד לי מה לעשות!
דניאל: אני לא אומר, אני מבקש.
אמא: אתה מבקש בחוצפה.
דניאל: טוב.
אמא: דניאל יקירי, אני יכולה לשאול אותך שאלה?
דניאל: נו...
אמא: מה לעזאזל חשבת לעצמך אתמול שאמרת שהרב עושה ביד!?
דניאל: תודי שזו הייתה יציאה של ממש!
אבא: כן, של בנאדם אידיוט. זה מה שאתה! אתה חי בשביל להביך
אותנו? כי אם כן, אז אתה עושה עבודה ממש טובה.
דניאל: כן! עלית עלי. אני קם בבוקר בשביל להביך אתכם, זה
היעוד שלי בחיים! בחיי אתם צריכים אשפוז דחוף. בסך בהכל
התלוצצתי, אתם לא מבינים הלצה?
אמא: לעשות ביד זה לא הלצה.
דניאל: זה גם הלצה, בין היתר.
אמא: דניאל, נשבר לי ממך, אני רצינית.
דניאל: אם לא הייתם כל כך מציקים לי, לא יורדים לי לחיים לכל
פרט קטן, אולי הייתי יכול להיות טיפה יותר סימפטי, אבל כשאני
קם למשמע הצעקות, הולך לישון למשמע צעקות, חוזר הביתה ואתם
עדין רבים, וכל פעם על ריב מטופש אחר... אם הייתם  רבים על
משהו משמעותי כמו... לא יודע משכנתא, בגידות וכאלה (אמא קוטעת
אותו)
אמא: מה בגידות!? מי דיבר פה על בגידות?!
דניאל: אולי כבר תסתמי את הפה שלך ותתני לי שניה אחת להתבטא
כמו שאני רוצה?!
אמא: תסתום את הפה שלך.
(דניאל הולך)
אמא: נו כבר, בוא הנה ותגיד מה שאתה רוצה. במילא לא היית
מקשיב לי.
דניאל: מה שאני רוצה להגיד זה שתלכו לפסיכולוג, שניכם צריכים
עזרה.
אבא: אני לא צריך שום פסיכולוג. אני לא סובל את כל האנשים
המתנשאים האלה!
דניאל: אבא, לפני כמה שבועות אתה בטח חשבת שתפסת את אלוהים
בביצים ועכשיו... עכשיו, מה אני אגיד לכם? אלוהים איכשהו
השתחרר ממך והתנקם בך. הוא תפס בך עכשיו חזק חזק ולא מרפה,
ואני מבין אותו, כי אתם שניכם מתנהגים כמו שמוקים! עוד לא
אמרתם בוקר טוב וישר אתם רבים.
אמא: יאללה, מי אתה חושב שאתה? איזה רב שיכול להתערב בחיים
שלי?!
דניאל: אני לא רב וטוב שככה. החיים שלך משפיעים אוטומטית על
החיים שלי, מה שאומר זה שאת הורסת בין היתר גם לי את החיים,
ונשבר לי הזין כל היום לנסות לפשר ביניכם את המריבה. ובסוף
איכשהו אני תמיד יוצא האשם באמצע ויכוח סוער של שניכם. אז תעשו
לי טובה ותעזבו אותי בשקט.
אמא: איך אתה מעז? אף פעם לא היית אשם באיזו מריבה שלנו! אני
לא יכולה לשמוע אותך מתנשא, כאילו אתה מבין בהכל ואני לא מבינה
כלום! זה מה שאתה בעצם אומר לי. אוייייי, אני... אני שונאת
אנשים מתנשאים.
דניאל: יופי, כי כבר מזמן רציתי להגיד לכם שאני יורד מהארץ,
עד הגיוס שלי.
אבא: מה?
דניאל: כן, כבר הזמנתי כרטיס. ואמא, לא נגעתי בכסף שלך,
חלילה. שילמתי מכספי המלצרות שלי, שעבדתי ב-י"ב.
אמא: אני אי פעם אמרתי לך משהו על זה שלקחת לי את הכסף ועשקת
לי את הנשמה?
דניאל: לא, זה לא שאת מזכירה את זה בכל משפט שני שלך...
אמא: איך אתה מעז?
דניאל: מעז... אין לך מושג כמה אני מעז!
אבא: מתי..? לאן..?
דניאל: לאפריקה. עוד פחות משבוע.
אמא: מתי לעזאזל חשבת להגיד לנו את זה?
דניאל: את האמת? שעה לפני הטיסה.
(שתיקה של כמה דקות)
אמא: דני, די מתוק שלי. אתה לא חייב לנסוע. מה אני אעשה פה
בלעדיך?
דניאל:אני ממש חייב את זה, לא סתם חייב. אני לא יכול סבול
לחיות בבית הזה! זה פשוט יהרוג אותי.
אמא: דני'לה, אתה יודע שלמרות הכל אנחנו אוהבים אותך, נכון?
אחרת לא היינו טורחים לעשות בשבילך כל כך הרבה, כמו שעשינו.
דניאל: כל כך הרבה? אתם הייתם ההורים הכי דפוקים שאני מכיר!
לא היה אכפת לכם אם הייתם רואים אותי תלוי על איזה עץ! על איזו
אהבה את מדברת?! אה? אני רוצה לדעת! על איזו אהבה, אמא?!
(אמא התחילה לבכות, אבא נכנס לחדר)
אמא: (בבכי) לאן אתה הולך?
דניאל: מה אכפת לך? זה לא עניינך!
(דניאל יוצא החוצה וטורק הדלת)
דניאל: צבועים!