ולא משנה לאן אני אלך, לאן אפנה, היכן אתחבא.
העיניים הללו, אותו זוג עיניים ארור, יהיו שם. צופות בי.
יש להן מקום קבוע בשמיים, מקום מסומן.
כל פעם שהיא רוצה לדעת מה אני עושה, כל פעם שהיא רוצה לעקוב
אחריי.
העיניים נפקחות, מסמנות לאחד המלאכים לרדת למטה, לברר.
והם תמיד מצליחים במשימתם, משימתם המפוקפקת.
עוקבים, מתחבאים, מרחרחים, שואלים, מדווחים.
והעיניים שוב נעצמות, עד לפעם הבאה שסקרנותן תאכל אותן.
ואינני יכולה להתגונן כי הן רואות הכל.
מביטות בי במבט שנאה. מבט שנאה ששולח קרניים שכואבות.
שצורבות.
בכל פעם שאני מביטה בהן, אני מרגישה שהן שורפות אותי מבפנים.
ואסור להפנות להן את הגב, זה מסוכן מידי.
ולא משנה לאן אני אלך, לאן אפנה, היכן אתחבא.
העיניים הללו, אותו זוג עיניים ארור, יהיו שם. צופות בי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.