[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







צביה כהן
/
קו 21

אווה  מרחה על שפתיה  שפתון כתום בוהק. היא ניסתה שלא לצאת מן
הקווים, ששרטטה קודם לכן בעיפרון תוחם. היא הייתה מאופרת
בכבדות כמו בכל יום. מפרצי עיניה היו מרוחים בשחור ושיוועו
לקצת צבע ואור. ציפורניה היו מרוחות בלקה תכלת, שתאמה היטב את
הטייץ הצמוד שלבשה אותו בוקר. היא הייתה בהחלט מוכנה לעבודה.
היא הסתכלה על עצמה שוב ושוב. היא ניסתה להתרגל לצבע שערה
החדש. אתמול חיים לקח אותה למספרה והיא החליטה לצבוע את שיערה
לגוון בלונדיני. בשבועות הראשונים שלה פה הייתה משווה את
הופעתה להופעת העלמה התמה, שהייתה לה באוקראינה. עכשיו השוותה
את הופעתה הבוקר להופעה של לפני שבועיים כאשר צבע שיערה היה
שחור.

הקומקום שרק את אותה יצירה שניגן בכל בוקר. חיים נכנס למטבח,
והוריד את הקומקום מהאש. היה לו ריח של בוקר. הוא מזג מים
רותחים לכוסות שהוכנו מראש. אווה יצאה מחדר האמבטיה. כשעברה
ליד חיים, הוא צבט אותה בישבנה. הוא חייך והיא פלטה אנחת מיאוס
לעברו. היא לקחה את כוס הקפה והתיישבה על שרפרף  שעמד לו יתום
במטבח הריק.

"מתי את יוצאת?" סוף סוף נשמעו מספר מילים בחלל המטבח הצר.
"אני יוצאת בעוד 20 דקות", ענתה לו אווה במבטא רוסי כבד.
"אל תאחרי אליו. את רוצה שאני אסיע אותך?" הציע חיים.
"לא", מיהרה לדחות את הצעתו וכמעט נכוותה מהקפה החם ,"יש
אוטובוס כאן למטה עד הבית שלו".
הוא קרב אליה. היא הריחה את שאריות האלכוהול, הסיגריות והשינה
שנדפו  ממנו. היא עיקמה את פיה והתפללה שיזוז , בכדי שתוכל
לנשום. הוא התקרב עוד יותר והדביק לה נשיקה רטובה ומרויירת.
הוא הסתפק בזה הפעם.
"לכי", חייך חיוך שחצני ומאיים, "שלא תעשי לי פדיחות".
" אני זזה", פלטה והזיזה את חיים ממנה כדי לצאת ולנשום.
היא נכנסה שוב למקלחת וצחצחה את שיניה במהירות כדי להתנקות
במעט מהאיש הדוחה הזה, שעבדה אצלו. היא יצאה מהמקלחת ומיהרה
לברוח מהבית לפני שחיים ירצה לזהם אותה שוב. היא ירדה במדרגות.
אחד השכנים חלף על פניה. היא אפילו לא הנידה ראשה לשלום.
השכנים בזו והתעלמו והיא התעלמה בחזרה.
היא עברה דרך הקיוסק. עמדה מול המוכר , ביקשה כבכל יום סיגריות
קאמל וחבילת מסטיקים, והלכה לכיוון התחנה. התחנה הייתה ריקה
מנוסעים. אווה שמחה שתזכה לכמה רגעי פרטיות, שלא זכתה להם
בדירה, ותוכל לעשות קצת סדר במחשבות. היא התיישבה לה באמצע
הספסל כאילו סימנה בבירור את הטריטוריה שלה . שלפה סיגריה
אחרונה מקופסת הסיגריות של יום אתמול והדליקה אותה.
עברו כבר חמישה ימים מאז יורי טלפן אליה. מאז השיחה היא לא
עצרה לרגע בכדי להקדיש להצעתו מחשבה. יורי בא מאוקראינה בכדי
להשיב אותה הביתה. כשהיו שם הוא ניסה להיאבק יום יום בפרץ
הציונות שתקף אותה. ימים שלמים ניסה לשכנע אותה שעדיף
באוקראינה למרות הכל. הוא ניסה להוכיח לה שעדיף הרע והידוע
מהלא ידוע. אווה לא שעתה לתחנוניו. היא התעקשה לצאת ולתור אחרי
הטוב יותר. כשיורי סוף סוף נכנע, היא הבטיחה לו בשדה התעופה
שמה שלא יהיה  היא תהיה בקשר. כמובן שהפרה את הבטחתה. בכל
החודשים שהייתה בארץ לא אזרה אומץ לטלפן אליו ולומר לו שהיא
זונה.
יורי הכיר המון רוסים בארץ. הוא הצליח להשיג את מספר הטלפון של
הדירה. למזלה, היא הייתה זו שענתה לו. היא שוחחה עימו ברוסית
שקטה. היא חששה כל הזמן שחיים או אחת הבנות ישמעו אותה ויתחילו
לשאול שאלות. הוא הספיק לומר לה שתחזור איתו. היא הספיקה לומר
לו שעוד לא. היא תעבוד רק עוד כמה חודשים , תחסוך ותיסע
לאמריקה. היא לא יכלה בשום פנים ואופן לחזור לאוקראינה. היא
שנאה עצמה שם יותר מאשר שנאה עצמה פה. היא לא תהלך שוב ברחובות
אוקראינה בתחושה נוראית, שהכל מתרחש במקום אחר לחלוטין. נכון,
ישראל לא הייתה הפתרון. אולם היא ידעה שבארצות הברית דברים
יכולים להיות אחרת. היא תשרוד את החודשים הבאים.
כאב לה על יורי, אך הוא לא היה חלק מהחלומות או התכניות שלה אף
פעם. היא ידעה כי גם אם היה מצטרף אליה  ועולה עימה לארץ, היא
הייתה עוברת דברים ומתמודדת לבדה. היא פחדה לפספס בגללו והוא
מצידו פחד לחוות דברים חדשים בגללה. שניהם היו עקשנים. ברגע
שהבינה שהוא יודע מה היא עושה בארץ, ידעה שיוותר עליה ויניח.
אף גבר בעולם, אפילו יורי חנוכייב חסר הביטחון העצמי, לא ירצה
לדעת אישה שרבים אחרים ידעו לפניו.
האוטובוס הגיע. בזמן ששקעה אווה במחשבות , נמלאה התחנה באנשים.
אווה  זרקה את הסיגריה, כיבתה אותה בעזרת העקב ועלתה לאוטובוס.
עלתה לקו 21.

2

"אני לא יודע אם אני אספיק", אמר ירון והנמיך את קולו בכדי לא
לשתף את שאר נוסעי האוטובוס בשיחתו, "יש לי פסיכומטרי בערב
ואני אהיה קרוע".
הוא רצה כבר לסיים את השיחה הלא נגמרת הזו. הוא ניסה כל הזמן
לחתום אותה, אך בכל פעם כזו  שלף עומרי עוד שאלה או סיפור.
ירון חש שעומרי מרגיש כאילו זו השיחה האחרונה שלהם עלי אדמות
והוא חייב למצות כל נושא עד תומו. מלחמת  ההתשה נסתיימה וירון
לחץ  כמנצח על כפתור ה-END. הוא התרווח במושב האחרון של
האוטובוס , ובהה בדמויות שחיו על מסלול הקו הזה. הוא חשב על
המשך היום שלו. היה עליו ללכת למשרד של אימו להדפיס את קורות
חייו שהיו די משעממות , משם ללכת לקורס הפסיכומטרי ולבסוף
לנסוע לתחנת הדלק בכדי לנפח את גלגלי האופניים.
הוא הוציא מתיקו ספר חדש של פול אוסטר, שקיבל מתנה במסיבת
השחרור. הוא ניסה לקרוא, אך אחרי שקלט כי הוא קורא אותה פיסקה
כמה פעמים ועדיין אין לו שמץ מה היא טומנת בחובה, הפסיק. לא
היה זה הספר ששעמם אלא התקופה. ההתאקלמות בעולם המבוגרים נראתה
לו משעממת. הוא הרגיש כמו בלילת גבס , שהנה הוא עצמו עומד
למזוג אותה לתבניות. לא שטיול בחו"ל נראה לו פחות תבניתי, אך
עבודה , פסיכומטרי וירידי לימודים נראו לו דהויים.
מישהי נעמדה ליד הספסל שלו וחיכתה בשקט מופתי, שיזיז את התיק.
ירון התעצבן  האוטובוס כמעט ריק  ודווקא לידו היא רוצה לשבת.
איזו חוצפה. לרגע , הוא שקל לקום ולעבור ספסל ובכך להותיר אותה
חסרת מילים וללמד אותה איזה לקח. אולם, כוחו לא עמד לו. הוא
התכווץ כולו הצידה ואמר לעצמו "אוף, מילא היא הייתה יפה, סתם
איזה זונה רוסיה מסריחה. ממתי בכלל יש כאלה בחורות על קו 21?"

3

הם סיימו את פעולת הצופים בשירת המנון דרמטית. חגי הציע למורן
לרדת העירה. היא הסכימה ביתר התלהבות. מורן הייתה מאוהבת בחגי
כבר חצי שנה. לפני ארבעה חודשים נתבשרו על כך שהם ידריכו יחד
את גדוד דוכיפת, בני כיתה ט'. מורן שמחה שתוכל לבלות איתו
המון. אותה תקופה הצופים היו מרכז חייה, והיא שמחה לשלב את
תשוקתה לחגי בעשייה החינוכית . עד אותה פעולה חגי לא הציע לה
להיפגש שלא במסגרת הצופים. היא ממש קפצה על הצעתו, וכמה דקות
אחרי זה הצליפה בשוט דק בליבה על שהראתה כל כך הרבה התרגשות.
הם התחילו לעלות יחד את העלייה בדרך לתחנת האוטובוס. היה יום
יפה, ומורן המתלהבת הביטה מוקסמת בבתים הירושלמים שקישטו את
הדרך. הם פטפטו להם קצת על השכונה והשבט. הגומות של חגי מדי
פעם נצצו במהלך השיחה. ברחוב יפה נוף הבחין חגי בקארין וערן.
הוא קרא להם והם נעצרו והמתינו לשניים שיסיימו את העלייה .
מורן התבאסה קשות.  היא רצתה את חגי לעצמה לקצת זמן, אך ידעה
שאי אפשר להסתובב בשכונה מבלי להיתקל במכרים במקרה הטוב או
בחברים במקרה הרע.
"מה קורה חבר'ה?" חגי אמר כשהגיעו ליעדם "לאן זה?"
"סתם, מסתובבים" אמר ערן תוך כדי תלישת עלה בודד מענף מסכן,
שעמד לו שם.
"מתאים לכם לבוא איתנו העירה?" מיהר חגי להציע ומורן מיהרה
לתמוך עצמה בקיר לפני שתתעלף.
"בא לך?" הפנה ערן את ההחלטה לקארין והתקרב אליה כדי לאפשר לה
לשקול את ההחלטה.
"יאללה, בכיף" קארין נתנה הסכמתה והארבעה עשו דרכם לתחנת
האוטובוס.
מורן רצתה הביתה. לא היה שום סיכוי שתחלוק את רגעי התהוות
הפנטזיה שלה עם מישהו, בטח ובטח שלא עם קארין וערן. היא כל כך
כעסה על חגי שהלהיב אותה כל כך והזמין אורחים לבועה שלהם. היא
מצאה תירוץ מטופש ונפרדה מהם. אחר כך התהלכה כמעט בוכייה הביתה
ורק רצתה להתחבא תחת שמיכה ולהוציא אותו מליבה.
ערן, קארין וחגי עלו לקו 21.

4

אברהם  נתן סקירה כללית למטבעות והשטרות ששכנו בתיק המנדולינה
שלו. זה היה יום בינוני. היו ימים טובים יותר, אך בהתחשב
בתנועה הדלילה שהייתה באותו יום לא היה על מה להתלונן. הוא
רוקן את הכסף לשקית ניילון דקיקה והתארגן לתזוזה. אברהם אהב
לנגן לעיתים במנהרה שבתחנה המרכזית. הייתה איכות ווקאלית אחרת
והאנשים לא נעמדו ליותר מכמה שניות, אלא רק הצטיידו בנגינתו
ושיריו בדרכם .
לפני מספר ימים בחורה אחת צילמה אותו לתערוכה. אברהם חש מוחמא.
הנה הוא זקן חביב ששר ומנגן לאנשים ברחוב הפך מוצג מוזיאוני.
הוא לא ילך לתערוכה כי אין בכוונתו להתנגש עם התדמית שיצרה לו
האמנית.
בעליה לכיוון תחנת האוטובוס  הוא התבונן כל הזמן במתחריו.
הרוסי , שניגן על אורגנית, היה בהחלט יריב ראוי. מלבדו , היו
כמה קבצנים שסיכמו את תולדות חייהם באותיות גדולות ומכוערות על
חתיכת קרטון מזוהמת. אברהם כעס על כאלה. הוא טען שלכל אדם יש
מה לתת לקהל, בין אם זה לשיר ולנגן ובין אם זה לתופף על פח שמן
הפוך.
בתחנה הוא הצטרף לציבור המחכים . היו שם כמה נשים בודדות,
שנראו עייפות מיום עבודה ארוך. היו שם כמה נערות שהביטו בו
ובבגדיו המאובקים וצחקקו להן. היה שם בחור, שעמד לו מחוץ לתחנה
כאילו הוא לא חלק מהממתינים. הוא אחז בתיקו קרוב אליו כמו
שמחזיקים ילד ישן או דובי חום. האוטובוס הגיע. אברהם עלה והנהג
בירך אותו לשלום, וסימן לו להיכנס בלי תשלום. אברהם הבין שהוא
מחויב להופעה נוספת באוטובוס כי הרי אין דברים בחינם. שותפיו
להמתנה עלו גם הם. אברהם התיישב לו במקום מרכזי באוטובוס , שלף
את המנדולינה והחל לנגן ולשיר. שוב עלו אותן תגובות: בהייה,
צחקוקים, חיוכים המודים על נסיעה לא שגרתית וקריאות שנבלעו בים
התגובות האחרות.
אברהם חייך חיוך רחב בשיר "הנה מה טוב ומה נעים". היה לו ולשאר
הנוסעים טוב ונעים בנסיעה , שיכלה להיות פשוטה ובודדה בקו 21.

5

וליד חש הקלה עצומה, כאשר נהג האוטובוס לא הקדיש לו תשומת לב
מיוחדת בגלל הזקן שעלה לפניו. הוא מיהר לשלם ולהידחף בין כל
האנשים ולעמוד באמצע האוטובוס אך בצד. מוחו היה גדוש במחשבות.
הוא חשב על לילה , שלא הספיק להיפרד ממנה ,ואתמול בילה איתה
כאילו יש להם יחד מחר. הוא חשב על משפחתו והגאווה שיעניק להם
,אחרי שכל כך הרבה פעמים אכזב. הוא פחד שמא לא אמר הכל במכתב
שכתב. הוא נזכר בהוראות המדויקות של נג'יב וקיווה שלא יפשל.
סביבו היו דחוסים עשרות אנשים, שהיו טרודים בעניינים אחרים
לחלוטין. הוא התבונן בכל אדם שהיה באוטובוס. הוא נבהל כששמע
פתאום נגינת מנדולינה ושירה. היה זה הזקן , ששר בשפה זרה לו.
עד עכשיו הוא הבין כל מה שאמרו לו, אבל עכשיו שר לו הזקן מחויך
ווליד התרגז שלא הבין על מה לעזאזל האיש שר. השיר הלחיץ אותו.
לפי ההוראות הוא צריך לפעול לפני העצירה הקרובה. הוא דמיין את
חברו השהיד מחמוד ותהה אם גם לו מישהו ניגן באמצע הפעולה. הוא
רצה כל כך לבקש מהזקן שיפסיק וייתן לו להתרכז. הוא חשב לחכות
שהוא יפסיק לשיר והיהודים יפסיקו לחייך. הוא לא יכל. שירי
ילדות עלו לו בראש. הוא נאבק בזיכרונות וניסה לחשוב על מה
שמחכה לו ועל הגדולה שהוא הולך להביא. הזקן לא הפסיק. כשלא היה
שר, ניגן וכשלא ניגן , שר. וליד נתקף כאב ראש אדיר. אני חייב
לעשות משהו אחד עד הסוף.
הוא הזיע והמשיך להביט סביב. איזו בלונדינית התבוננה בו. היא
לא הייתה חלק מהאווירה  המשולהבת באוטובוס. אולי גם היא לא
הבינה את המילים. היא בהתה בו. הוא נלחץ והבין שהוא חייב לעשות
את זה עכשיו. הוא הכניס את ידו לכיס ,ובתנועה מכאנית קצרה פוצץ
את קו 21.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תזהרו שם למטה!






קבלן בניין
אופטימי


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/4/04 19:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
צביה כהן

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה