666. מספר השטן. נשמע מצחיק, לא? למה בעצם? מי החליט שזה מס'
השטן?
שאלתם פעם את זה שאמר לכם "666 זה מס' השטן" מאיפה אתה יודע,
תוכיח? ובכן, אני שאלתי. יודעים מה התשובה שקיבלתי? תתקשר
ותיווכח!
נו, זה נשמע ממש בנאלי - הרי אותו אדם (או אשה) הרי מצפה שאתקף
איזה פחד ילדותי ולא אתקשר, אז החלטתי דווקא להתקשר ואז לחזור
לאותו אדם ולהגיד לו בדיוק מה אני חושב על אנשים כמותו. אבל
אני חייב להתקשר.
לפני שאספר לכם על השיחה, אספר לכם מעט על עצמי. אני אדם
ממוצע; לא מכוער אבל גם לא ממש יפה, לא טיפש אבל גם לא ממש
חכם, לא טוב אבל גם לא רע - ממוצע כזה. כזה הייתי גם באותו יום
שחייגתי '666' בטל' האלחוטי שלנו. הייתי בטוח שאשמע צליל תפוס
או משהו דומה. חייגתי. באוזניי לא התנגן צליל תפוס אלא מנגינה
המעידה על מס' שאינו קיים. זה כלל לא הפתיע אותי, אך פתאום היה
נדמה לי שאני שומע צחוק בוקע מהשפופרת. לא ידעתי אם זה דמיוני
שמתעתע בי או אולי אני שומע שיחה של מישהו אחר, כמו שקורה
לפעמים (מי שיש לו אלחוטי, כבר יודע למה אני מתכוון - אחרי
הכל, מי לא ניסה לצותת לשיחות של אחרים). בקיצור, ניתקתי מיד
תוך הצטמררות.
המשכתי לחיות את חיי כרגיל בלי לחשוב יותר מדי על השיחה
המיותרת הזאת. אפילו לא הצקתי לאותו זבלן שכל בקשר ל"אמיתות"
אותו סיפור.
לאחר כמה חודשים בערך אחראי תורנויות שלי בצבא נתן לי שמירה
בליל הסדר שנה שניה ברציפות ועם כל הויכוחים והבקשות וההסברים
שזה עלול להיות ליל הסדר האחרון עם סבא שלי - פשוט שום טיעון
לא התקבל. למשך שבוע בערך איחלתי לו מוות, אח"כ ה"איחולים" שלי
ירדו לרמה של נכות קשה בלבד ואז לנכות קלה. אבל לפני שהספקתי
לרדת עוד קצת ברמת האיחולים שלי, הוא עבר תאונת דרכים ומת. אני
לא יכול להגיד שבכיתי מרה על כך, אבל ההרגשה הייתה מאוד לא
נעימה. טוב, למרות ואחרי הכל אם בן-אדם לא יודע לנהוג, זו
בהחלט בעיה שלו!
עברה שנה, כבר השתחררתי והכל מאחוריי, ועבדתי בתור מלצר בבית
מלון באילת. רצה הגורל, ובאותו מלון עבד גם בחור שבלשון המעטה
לא אהבתי, לאחר שעשה לי קטע מסריח ביותר (ברמה הפיזית) כשהיינו
בתיכון ועוד כשהיינו חברים. בכל אופן, התגברתי על זה, אבל
כשראיתי אותו שוב השנאה שלי אליו גאתה שוב ורק רציתי שימות. כל
פעם שנתקלתי בו ייחלתי בכל מאודי למותו. רצה הגורל, ואחרי
שלושה שבועות אותו בחור עשה קפיצת בנג'י מעל צוק של חמישים
מטר, הכבל נקרע והבחור התרסק על הקרקע. האמת? שמחתי. שבוע
הייתי עם חיוך מאוזן לאוזן מרוח על הפנים. סוף סוף נקמתי נוקמה
ומבלי שאצטרך לשבת בבית סוהר על זה. הרי זה לא שאני באתי
וחתכתי לבן אדם את הכבל - זה היה פשוט מזל רע. בפעם השלישית
שזה קרה (שאדם מת "כאילו" על פי הזמנה שלי) - זו הייתה בחורה
שאהבתי והיא בגדה בי ואמרה לי שהיא רוצה להיפרד ושזה לא אני
אלא היא ושבעצם אנחנו לא מתאימים ובסוף רק נפגע זה בזו אז עדיף
שעכשיו רק אני אפגע קצת מאשר שנינו יותר מאוחר - אז אמרתי
"הלוואי שתמותי" ואחרי שבוע היא החליקה במדרגות ושברה את
המפרקת. האמת? הפעם קצת חששתי וחשדתי, זאת אומרת, זה נראה מעט
חשוד התופעה הזאת, לא? לא, לא יכול להיות - זה רק צירוף מקרים
- מי שנקבע לו שימות נקבע לו מגורם גבוה יותר ממני, לבטח.
התופעה הזו חזרה כמה פעמים בשנים הבאות (לא יותר מעשר פעמים
מתוך עשר שנים) וכל פעם הסיבה לאיחוליי הלבביים הייתה יותר
ילדותית ויותר קטנונית. אך משנה לשנה גם שכנעתי את עצמי יותר
ששום דבר ממה שקרה לא קשור אליי בכלל. וזה גם הגיוני, כלומר,
אני אף פעם לא הייתי אדם רוחני, ולא הצטינתי בשום דבר, ועל אחת
כמה וכמה לא ניחנתי בכוחות מאגיים כל שהם, אז חייתי במצפון
שקט.
סיפורי מגיע כמעט לסיומו. נפטרתי באמצע שנות השלושים לחיי.
באדישותי האופיינית רק לעצמי לא התחתנתי או הולדתי ילדים, לא
למדתי באוניברסיטה ולא עשיתי שום טיול גדול לחו"ל ובטח לא שום
דבר שישאיר את חותמי בעולם הזה.
אפילו מותי היה בצורה משעשעת ממוצע: נדרסתי ע"י נהג משאית
אידיוט ושיכור. בכל אופן, לאחר פטירתי הגעתי למקום חשוך ואפל
(תמיד חשבתי שאמורים לראות אור לבן בהיר, או משהו בסגנון).
נגשה אליי דמות לבושה שחורים ומבורדסת שאת פניה לא ראיתי, אבל
למרבה הפלא קולה היה דומה להפליא לקולה של המחנכת שלי מכיתה ג'
שהייתה מושכת אותי החוצה מהכיתה באוזן כל פעם שהייתי מפריע
בשיעור. הקול אמר: "אחריי" ואני עקבתי בלית ברירה ותוך כדי
הליכה, כשבדרך נשמעות מדי כמה צעדים מס' צרחות ויללות ובאופק
נראה אור שככל הנראה נגרם עקב שריפה של משהו (או אולי של
מישהו), התחלתי לקלוט איפה אני. אז עצרתי את ה"מלווה" שלי
ואמרתי לו: 'רגע, עצור. למה אני? אני שהייתי כל כך בינוני
וממוצע, שלא פגעתי באף אחד אפילו לא בזבוב (טוב אולי בכמה
זבובים, ג'וקים ועוד מיני חרקים אבל לא משהו בסדר גודל יותר
גדול - וחוץ מזה עתידי האלמותי הנצחי היה מוטל על הכף אז כמה
שקרים לבנים הם בגדר הסביר) ואני מודה שלהיות כל כך בינוני
כמוני אמנם לא מציב אותי בראש הרשימה לגן העדן, אבל בטח שלא
מצדיק את המצאותי כאן (!!!) ה"מלווה" שלי פתח באדישות ספר שהיה
חבוי תחת ברדסו, עלעל ודפדף קלות ואז שאל אותי בקולה המזעזע של
מורתי מכיתה ג': "שמך הוא... (ואז הוא נקב בשמי המלא המדוייק,
כפי שהוא מופיע ברשימות בזק, עם שגיאת הכתיב של הפקידה הפוסטמה
שלא שומעת טוב)" 'כן' עניתי, 'אבל...' "ומס' הטל' שלך הוא...
(ושוב הוא נקב במדוייק, הפעם במס' הטלפון שלי)" 'נו' אמרתי,
'אז מה זה מוכיח?'
אז הוא פנה אליי, מפשיל את ברדסו, חושף את פניו וחושף את שיניו
הנוצצות בשחור מבריק ובוהק בחיוך רחב, ואמר: "הנשמה שלך השאירה
הודעה במענה הקולי שלנו לפני שלוש עשרה שנים בדיוק"...