אני  בן-אדם דכאוני. האמת היא שאני כך מאז שאני זוכר את עצמי.
לא יודע למה, זה פשוט היה כך, משום סיבה. ההורים שלי דווקא היו
בסדר - שלחו אותי לכיתה א' בגיל הנכון, קנו לי מספיק שוקולדים,
חילקו את תשומת הלב ביני ובין האחים שלי בצורה הגיונית
לחלוטין. אף אחד לא התעלל בי מינית, לא קראו לי בשמות ולא
הרביצו בבית הספר. האמת שלא ממש התייחסו אליי שם. האמת היא שלא
ממש רציתי ולא היה איכפת לי כל כך באותו זמן. אבל הייתי מדוכא,
למרות שלא ידעתי מה זה באותו זמן - זה פשוט שחזור בדיעבד של
ההיסטוריה הפרטית שלי, עכשיו, כשאני מפוכח ויש הרבה זמן לחשוב.
בקרוב גם תדעו מהי הסיבה לכך שיש זמן.
אז גדלתי לי כך לאיטי בדיכאוניות. באיזשהו שלב בגיל העשרה
גיליתי את העולם המופלא של ההתאבדות. יותר נכון של נסיונות
ההתאבדות. הבעיה העיקרית הייתה האומץ. זה די קשה להתגבר על
העניין הפעוט הזה. להתאבד הרי זה די סופני, אין התחרטויות.
ניסיתי הרבה דרכים, תאמינו לי. בהתחלה לקחתי את האקדח של אבא
שלי, אבל ממש רעדתי, ולא יכולתי ללחוץ. חוץ מזה, זה מאוד מלכלך
(אני בן-אדם עם הערכה גבוהה מאוד, לפעמים די מוגזמת, להיגיינה)
ועוד יותר מזה, הלוואי והייתי יודע איפה הוא שם לעזאזל את
הכדורים. בלעתי כדורים, לא עזר. קיבלתי לא רק שטיפת קיבה, אלא
גם שטיפה הגונה מהוריי לא רק על נטייתי ההתאבדותית ללא צורך,
אלא גם על זה שגמרתי את כל האנטיביוטיקה, הויטמינים, האקמול
והפרוטק שהיו בבית. נו, מה אני אעשה, לא היו כדורי שינה, הייתי
חייב לאלתר. השארתי גז דולק, קפצתי לפני מכוניות (ברוב המקרים
מכוניות חונות, בשביל התרגול... אממ... גם בגלל הפחד, אבל רק
קצת),  חתכתי את הורידים, יותר נכון ניסיתי... פספסתי אותם,
כנראה מהפחד. אל תדאגו לנקיון, אגב... עשיתי את זה בתוך
האמבטיה. מיותר לציין, כמובן, שכל שיטה נוסתה כמה פעמים, כדי
לנסות לשפר ולהשתכלל. לנסות להתאבד הפך אצלי לטבע שני. הייתי
עושה את הדברים האלה פשוט מתוך הרגל, אפילו בלי לחשוב על זה
זה נעצר בתחילת שנות העשרים שלי, כאשר החלטתי "זהו! אני עושה
את זה ולא יעצרו אותי!" ועליתי על גג הבית שלנו. כשהשכנים צחקו
עליי (כי זה היה בית-קרקע) מצאתי בניין גבוה ועליתי לקומה
האחרונה (לא לגג, כי איזה מניאק לקח את הסולם לגג) וטיפסתי על
אדן החלון שפונה לרחוב, והסתכלתי למטה. משום מה כבר לא הייתי
החלטי כל כך בנקודה הזאת, מה שנתן מספיק זמן לעוברים ושבים
להזמין משטרה ואמבולנס ומכבי אש וחברה קדישא. הצליחו להוריד
אותי בסופו של דבר (בדרך הארוכה, לא הקצרה), ואז הוריי החליטו
שהגיע הזמן לוותר על האופטימיות ולאשפז אותי בבי"ח פסיכיאטרי.
האמת? הגיע לי. חוץ מזה, בדיעבד זה עשה לי טוב האישפוז הזה.
עשו לי תוכנית יפה של שיחות עם הפסיכיאטר המוביל בארץ, בשילוב
טיפול תרופתי, כמובן, ובמקרים מסויימים קצת מכות חשמל או סתם
מכות. הדוקטור הסביר לי שאני מקרה קיצוני (כ"כ קיצוני שהוא כתב
עלי ספר)  במיוחד של חולה תשומת-לב, כן, כך הוא הגדיר את זה
בפשטות, כי לא הבנתי את המינוח המקצועי, ובטח שלא אזכור אותו
עכשיו. עוד הסביר לי הדוקטור, שכל מה שהרגשתי, הדיכאון הזה,
נבע מהצורך העודף (מאוד) של תשומת לב, וכיוון שלא קיבלתי, ולא
ידעתי לבקש, זה הפך להיות מעין עקב אכילס שלי, אם אפשר להגדיר
זאת כך. אולי יותר נכון להגיד חרב פיפיות. יודעים מה? לא משנה!
זה הפריע לי בחיים וזהו!
מיותר לציין שהפעולות שעשיתי לסיכול חיי (הדוקטור אמר לי
להימנע מהמילה התאבדות, אז אשתמש במילים אחרות - סיכול חיים)
נבעו גם הן מהצורך לתשומת לב, ומחוסר היכולת שלי לבקש יפה
(התביישתי, אתם מבינים).
בכל מקרה, תודות לדוקטור הנפלא הזה, דוקטור חיים חפץ, הצלחתי
לאט לאט לצאת מהדיכאון רב השנים הזה ולראות את הצד היפה של
החיים (לא הדוקטור, למרות שהוא ניסה כמה פעמים להראות לי את
הצד היפה שלו, והבנתי שעוד מישהו צריך טיפול).
יצאתי מבית החולים שמח ועצמאי. מצאתי לי דירה (לא הייתה לי
ברירה, הוריי לא לקחו סיכון נוסף באיבוד תרופות יקרות). מצאתי
עבודה לא רעה - פקיד בבנק, ואפילו שמתי עין על אחת מהפקידות
ששמה עליי עין גם כן, למרבה הפלא. לא שהבחנתי בזה כל כך, היא
פשוט יום אחד ניגשה אליי והזמינה אותי לאחר שנמאס לה לחכות
שאני אעשה את הצעד. יצאנו כמה פעמים, התאהבנו, עברנו לגור
ביחד, וכל אותו הזמן לא גיליתי לה על עברי, ולמזלי דוקטור חפץ
קיים את הבטחתו להשמיד את תיקי אם אחלים, כדי שלא אתקשה בקבלת
עבודה, כך שלא הייתה לה אפשרות לדעת על זה. לבסוף התחתנו. זה
היה הזמן היפה ביותר בחיי. העבודה הקשה בביה"ח הפסיכיאטרי
השתלמה ובאה לידי הביטוי המוחלט, שלא לדבר על כל תשומת הלב
שהוערפה עליי. נסענו לירח דבש בחו"ל, כמו שצריך, הייתי ממש
מאושר. אח"כ באה שיגרה, אבל למרות חוסר המתח החיובי, לא חזרתי
לדיכאון והייתי שמח בחלקי. הצלחתי להישאר שמח (אמנם לא מאוד)
גם כשעלה בי החשד שאישתי בוגדת בי עם מנהל מחלקת אשראי עסקי.
וגם כששאלתי אותה והיא הודתה בזה (הזונה!) הצלחתי לצוף מעל
הדיכאון, ולהישאר בגבולות השמחה/עצבים.
החלטנו לנסות להתגבר על זה ולהמשיך הלאה. רציתי להמשיך להיות
שמח.
ועכשיו? עכשיו אני קצת פחות שמח. עכשיו אני במעצר. מואשם
בניסיון לרצח אישתי על רקע רומנטי. אישתי במצב קשה עם כוויות
בכל הגוף בבית החולים. יש חסרונות לפעמים בקיום הבטחות, כמו זו
של דוקטור חפץ להשמיד כל ראיה להימצאותי בטיפול פסיכיאטרי
ולרקע ההתאבדותי שלי. אתם מבינים, רציתי להכין חביתה והתחרטתי,
ופשוט שכחתי לסגור את הגז. השארתי את הגז דולק. זו הבעיה עם
הרגלים!