אני אוהבת
כנסיות קטנות, פרובינציאליות, עניות -
הייתי אומרת, שכוחות-אל, אבל מובן שהאל
אינו שוכח את הבתים שלו,
גם אם זה איפהשהו בעומק סיביר
ושופץ אחרי שלוש שריפות.
גם אני - ולא שאני משווה - אינני שוכחת
איורים מהוססים של קדושים וחיות:
כלבים, יונים, כבשים, אריות, עזים,
ולכולם אותה שפת גוף קלילה
שטובה לדילוגים בהרים.
לעולם לא תראו שם חתול או, למשל, פרפר.
אפשר להבין זאת, כי חתול הוא חיית הצד השני,
היכן שמבעבעים פיתויים של כאב ויופי,
היכן שחוצים קוים.
הפרפר, לעומת זאת, פשוט אינו מספיק
להידבק בקדושה, וגם אם הוא מתישב על כתפו של איזה סיינט איקס,
הוא מת לפני שתמונת סיינט איקס עם פרפר
נשארת למישהו בזכרון.
הציורים הם לרוב גרועים, הצייר שיכור,
אבל גם לזה צריך זכרון, אחרת למה
סיינט איקס שלנו ספג ארבעים ושמונה דקירות בבטן?
הרי גם הוא בטוח רצה לחיות.
אבל גם חמש מאות שנה אחרי גילוי הפרספקטיבה
זה תמיד יהיה דו-מימדי,
כאילו הצייר השיכור שלנו עדיין פוחד
שאם יעניק לתמונה אפילו עומק בסיסי,
גם מימד הזמן מיד יצטרף, ואז
זה יקרה באמת, וזר הקוצים שוב יעורר כאב אמיתי.
וכך, עם הציורים חסרי האונים הללו,
עם הקדושים החיוורים, חיוורים אפילו בכנסיה אתיופית,
עם החיות הצייתניות, עם הצבע המתקלף,
אני אוהבת כנסיות נידחות, אני על סף דמעות
מזה שבכל מקום, אבל בכל מקום
חיים אנשים עם נשמה נצחית
שהשתוקקו לא רק ללחם ויין,
אלא גם לזכרון מתמשך של אהבה ומוות
עם סיינט איקס האומלל, עם האל המאושר, עם האריה והכבש,
שרצו את החיוורון הגלילי הזה קרוב לבית
ואספו לשם כך תרומות וקרשים,
והזמינו את הצייר השיכור.
כמובן, הוא צייר גם דגים,
אבל דג זה ייצור מסתורי בפני עצמו. |